Lazy cat here

הרגע הזה שסופסוף ישלי טיפה זמן פנוי עם המחשב וממש באלי לכתוב אבל...

אין לי מה לכתוב.

שבוע לא דיברתי עם דילן.

סוף.

-דונה- במצברוח מרומם ועם רגשות איכשהו.

ובאלי לזרוק הכול. ופשוט לעזוב. ולשחרר. ולתת להכול לזרום. אבל אני יודעת שבצורה הזאת אני דופקת לעצמי תחיים.

אני לא מתפקדת תחת לחץ ב-כ-ל-ל. אני עומדת להתפרק כבר.

והכי כייף, הבנאדם שאני אמורה הכי לאהוב ושייתן לי הכי שמחה (חבר שלי כמובן), כועס עליי ורב איתי. כנראה שהיחסים שלנו בפני פירוק. איזה כייף.

+איבדתי שוב תרגשות שלי. אין רגשות. אין אהבה. אין כלום. אז כשסיפרתי לו שחתכתי הוא סתם עצבן אותי ואפילו אין לי כוח לכתוב על זה שוב כדי לא להתעצבן מחדש. בואו נאמר שאני מקווה שהוא יחתוך את עצמו (בשבילי, יענו, אבל בתכלס הוא עושה את זה מתוך עיקרון והוא חושב שאני שמה עליו ועל ההבטחה שהבטחתי שלא אחתוך, אבל באמת שאני לא שמה עליו), אז לא אכפת לי שהוא יגיע לבית חולים מדימום יתר. כי הוא פשוט פוץ מעצבן.

אוקיי זה רק העלה לי תעצבים יותר. לא עזר לי לפרוק בשיט.

-דונה-