אוף איו לי כותרות טובות לפוסטים (גם לא פוסטים טובהים אבל זה סיפור אחר).
אז פשוט, חזרתי לקרוא.
וזה היה כייף.
קראתי מ22:00 עד 3:00, ואז כשקמתי ב14:00 (אמא שלי העירה אותי), המשכתי לקרוא עוד שעה ווחצי וסיימתי את הספר.
התחלתי ספר נוסף, פחות טוב, אבל העלילה נחמדה וזה מעביר את הזמן שלי לבד, אז למה לא בעצם? נשאיר את הטוב ביותר לסוף.
אני פתאום מבינה כמה דברים דילן מנע ממני. החל מקריאה, כי כל הזמן התעסקתי רק בו. שנית, שיקום-גם מפגיעה עצמית, גם מהאנורקסיה, כי שוב-הוא היה מרוכז בעצמו, ואני מאוד רציתי לדבר על עצמי ושהוא יהיה החבר התומך, אבל הוא לא היה. והוא לא הבין. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להסביר.
לפעמים דיברתי על זה רק כדי לתת לו צ'אנס לנסות ללמוד ולהבין איך לעזור או לתמוך או סתם פאקינג להיות שם בשבילי. אבל הוא לא.
הוא אכזב אותי כל פעם מחדש. ואני הייתי עצובה ופגועה, והייתי ילדותית, כל כך! בין רגע כל ההגנות שלי עלו, ואחת מהן 'ציניות', נהייתי נורא מגוננת מפניו, כל הזמן צינית, כל הזמן משחקת בו, רק כדי לנסות לקבל שליטה על משהו.
דיברתי עם המטפלת שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה משהו שלא הבנתי אני במשך כל חיי, ההורים שלי לקחו ממני כל שליטה על חיי, חנקו אותי. ולכן זה התבטא על דילן כשהיה לי מקום להתבטא ואולי לשלוט, אפילו קצת, במשהו-זה התבטא עליו ופגעתי בו.
ואז הוא, היה מעלה את ההגנות שלו, מדבר לא יפה, במקום לדבר איתי בכלל היה הולך לקת'רין, ואני הייתי בודדה, מתבוססת בתוך מה שבישלתי.
ואז הוא היה חוזר, וכמובן שתמיד סלחתי. כי איך אפשר לא לסלוח לו כשאתה אוהב אותו? וזה היה חוזר על עצמו פעם בשבוע וחצי בערך.
עד שכשהייתי בחו"ל, והיינו מרוחקים, והתגעגעתי אליו הרבה, וכשסוף סוף דברנו, הוא עלה לי על העצבים, וגם סיפר "ברוב קוליות" על משהו שהוא עשה, וזה היה מעשה שגרם לסלידה עמוקה אצלי, מסוג אנשים מסויים, והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, אבל נשארתי רגועה, והסברתי לו מדוע זה לא יפה ולא מכובד, ושכדאי לו לנסות לשנות את ההתנהגות (שימו לב שלא הייתי צינית בכלל, כי הוא ביקש ממני כחודשיים לפני להפסיק, ואני עשיתי את המירב והצלחתי לסנן 80% מהציניות שלי כשדיברתי איתו).
אבל הוא אמר שזה הוא, והוא לא משתנה, וככה זה. ושוב הגיעה הגישה ה"דילנית" הזאת, הגישה ששנאתי, הגישה עם השאיפות הנמוכות, הגישה הרדודה, הסתומה הזאת. כן, גם בתור "אנורקסית חותכת" כפי שהוא כינה אותי באותו יום, ישלי שאיפות, אני חולמת, והכי חשוב, אני משתדלת להיות כמה שיותר חיובית. אבל הוא, ממש לא.
והוא פשוט דיכא כמו לא יודעת מה במשך כל מערכת היחסים הזאת, כי הוא גרם לי לחשוב שהוא מקור האושר היחיד שלי, הוא הסיט אותי נגד הוריי ("הם הורים גרועים. כן קשה להאמין לעובדות אני יודע" בטון מגעיל שכזה. באותו היום פשוט איחלתי להיות לידו, אבל לא מהסיבה הרומנטית, כי פשוט הגיע לו סירוס).
ואז, הוא ממש התחנן בפני שאני אפרד ממנו (שוב הוא רוצה לצאת יפה נפש), אז אמרתי לו, "הינה, בבקשה, אם זה מה שכל כך רצית, נפרדנו."
ואז אחרי שבוע דיברנו שוב כי הוא רצה להשאר ידידים אבל הוא היה דושבאג רציני ולי זה לא התאים. ושם מגיע הפוסט הקודם. וזהו.
אז סיימתי לרטון עכשיו(:
בהביי.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
