Lazy cat here

היום בשיעור פירקתי מחדד.

זה די פשוט, הרבה יותר קל לעשות את זה עם סרגל מאשר עם בורג. או שזה סתם מזל.

לא יודעת.

בהפסקה נכנסתי לשירותים כשהסכין בכיס שלי, שטפתי ידיים ונכנסתי לתא, את הסכין העברתי על היד נורא חזק ונורא לאט. הדם הגיע מיד.

שמתי נייר על החתך במהירות, יצאתי כי שכחתי להביא איתי פלסטר. חזרתי במהירות לכיתה כשאני מחזיקה את היד כמו קריפרית, לקחתי פלסטר בידיים רועדות (מזל שהכיתה כמעט ריקה חח), חזרתי לשירותים, ניגבתי את הדם ושמתי לי פלסטר.

בתחילת השיעור הדם לא ממש הפסיק לרדת אבל הפלסטר ספג הכל, פיו... מזל. 

אבל נתקלתי בבעיה, כמות הצמידים על ידי הצליחה בקושי לכסות את השריטה שלי מאתמול, אז איך לכסות פלסטר מלא בדם פלוס שריטה מחשידה? פשוט  מאוד, להניח את היד על השולחן ולחשוב על זה אח"כ(;

הפסקה סופסוף הגיעה, לקחתי פלסטר חדש ונכנסתי לשירותים שהיו ריקים למזלי, הורדתי את הפלסטר וזרקתי לפח, החתך לא נראה נורא אז רק שתפתי אותו במים ונכנסתי לתא השירותים כדי לשים את הפלסטר. עכשיו הסתרתי את הפלסטר עם צמידי בד, ועם כל השאר ניסיתי באופן נואש להסתיר את השריטה.

-

טוב סיימתי עם התיאור, עכשיו רגשות:

כלום בערך.

בהתחלה טיפה הרגשתי כמו כישלון אבל עכשיו אני פשוט מרגישה...שמחה.

אין לי מושג אם זה בגלל שחתכתי או סתם ככה, אבל אני לא מצטערת על זה ולא מרגישה אשמה על חודשיים בדיוק שבהם לא חתכתי.

כן אני סתומה ומגיעה לי כאפה.

אבל ככה אני עכשיו, אני אנסה לדאוג לעצמי.

-

עכשיו השאלה:

אם אני אספר לפסיכיאטרית (שמחר אגב אני פוגשת) שאני חותכת, מה יקרה?

אז...היום הראשון של הלימודים!

לא, לא התרגשתי. מה כבר יש להתרגש? אני אישית מעדיפה להישאר בבית עוד איזה חודש.

בואו נתחיל מהלילה:

אני חושבת שבערך בסביבות 23:00 ניסיתי ללכת לישון בפעם הראשונה, לא הייתי עייפה אז טאמבלר בפלאפון.

00:00 היה הניסיון השני שלי, איפשהו בערך חצי שעה לאחר מכן בטח נרדמתי.

ב05:00 התעוררתי ולא הרגשתי כאילו ישנתי, המחשבה הראשונה והמוזרה שעלתה לי 'אני לא אצליח להירדם ועברה איזה שעה כבר', מרימה עיניים לעבר הפלאפון ורואה את השעה, 'אה אז נקדמתי קצת, מגניב, קול'. באותו שלב הייתה לי שעת שינה ורבע נוספת, שלא התכוונתי לבזבז בשום פנים ואופן- וחזרתי לישון ללא בעיות!

06:15 - שעון מעורר. קול. אני מתעוררת במהירות. מכבה אותו. שוכבת במיטה ונזכרת שאני אמורה לקום, מקללת חרישית ויוצאת מהמיטה אל האוויר הקר, משם אל המסדרון, אל המקלחת, מפעילה אור, מצחצחת שיניים חצי ישנה עדיין. שוטפת פנים והולכת לשירותים. איזה יופי.

אני חוזרת אל החדר לאחר ששטפתי ידיים ומתחילה להתלבש, כבר ארגנתי איזה ג'ינס קצר וחולצה לבנה עם חגורת ניטים.

6:30 - ראו איזה פלא, אני לבושה לחלוטין. החלתי לסדר את השיער שלי, עשיתי מין צמה מיוחדת שתזיז אותו מהעיניים, אחרי שארגנתי את הכל אמא שלי קמה.

6:45 - אמא נכנסת לחדר שלי, היא כנראה חשבה שהיא באה להעיר אותי והופתעה לגלות שאני כבר ערה ודי מאורגנת. אני היחידה שמבחינה בהבדלים של הפנים שלי כשיש בהם איפור וכשהם נטולים מאיפור? אני עדיין מתוסכלת ממר גורלי, כי אני בשונה מהילדים האחרים-לא מעוניינת כלל וכלל להגיע לבצפר.

בסביבות 07:10 - אני כבר אחרי שהתאפרתי, נראית מסודרת לחלוטין, פרט לרגליי היחפות, אני שותה קפה קר יחד עם ההורים, מאלצת את עצמי לאכול חטיף אנרגיה. 

07:20 - אני סיימתי לשתות ולאכול. אמא מציעה לי לנעול נעליים כי תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן. אני הולכת לנעול את האולסטאר הסגולות והנדירות שלי. 

07:30 - מסדרת משהו אחרון בשיער וכעיקרון די מוכנה. מתיישבת מול המחשב, אבא הבטיח לי שנצא בחמישה לשמונה לכיוון בית הספר. אני לא זוכרת מה עשיתי בזמן הזה כי במחשב הייתי רק 5 דקות בערך.

07:55 - "נו אמא, איפה אבא? הוא הבטיח לי שנצא עכשיו בדיוק" -"רגע הוא עוד מתארגן" "יופי! פשוט יופי! ואני תמיד מואשמת שאני לא מאורגנת בזמן" -התעצבנתי. (להזכיר לכם שאני במחזור)? 

08:00 - אבא סוף סוף מוכן ואנחנו יוצאים מהבית. והו -,-.

08:20 - אני בדרך לבצפר, התיק מכביד עליי. 

08:25 - אני מפסיקה לנשום כשאני נכנסת לתוך השכבה, מלא ערסים מגעילים ואני לא מסוגלת בכלל לנשום כשאני בנוכחות של אנשים לא אסתתים (כן יש לי בעיה כזאת בזמן האחרון). כשאני בקניון ומישהו רק מתקרב אליי אני מפסיקה לנשום או לוקחת נשימות קטנות מהפה ומוציאה במהירות מהאף. לא יודעת למה.

08:30 - חברה מהכיתה מחבקת אותי, אני משיבה חיבוק אפילו שלא ממש מתחשק לי. רואה עוד "חברה", אומרת לה היי ידידותי, לוקחת שולחן יחיד ומתיישבת באחוריי הכיתה. הבוקר טוב מתחיל. והו.

~חפירות חפירות חפירות~

היו שעתיים טכניות עם המחנך ואחרי זה טקס מטומטם ומשעמם. שומדדבר מעניין.

10:30 - הפסקה, קול. אומרת שלום לחברות אבל כעיקרון נשארת בכיתה ויושבת לאכול (ללא כל תיאבון, לצערי הרב). אוכלת פרוסות קולורבי עם לימון.

אחרי זה היו שעתיים אנגלית עם המורה ששונאת אותי וזה הדדי. כיף חיים ממש.

לאחר מכן התבטלו כל מיני שעות והיום שלנו נגמר באיזה 2, ההורים לקחו אותי ב1:

13:00 - אני באוטו ואנחנו נוסעים לעשות קניות (אבא שלי בלחץ מכל העניין שאולי תהייה מלחמה והקניות מכילות הרבה שימורים וחלב עמיד. הוא גם בלחץ כי גם הבורסה יורדת וזה לא טוב. אופס. 

בסופר הייתה אישה מטומטמת שעמדה קרוב לאמא שלי עם עוף ביד והחזיקה אותו הפוך ושפכה עלייה את הנוזל של העוף (על החולצה החדשה שלה). אני ממש התעצבנתי, ניגשתי אלייה "אני חושבת שמגיע לאמא שלי סליחה, את הרגע שפכת עלייה את הנוזל של העוף על החולצה החדשה שלה ואת אפילו לא מסתכלת מה את עושה, אולי כדאי שאני אשפוך עלייך גם קצת כדי שתרגישי כמה זה נעים." היא ניגשה מהר לאמא שלי וביקשה סליחה (אמא שלי הסתכלה עליי במבט מוזר שפירשתי כ'מאיפה לילדה שלי זה הגיע'. היה משעשע. ומסכנה אמא שלי. וגם האשה. אגב היא הייתה רוסייה שזה מוזר שהיא לא יצאה עליי גם. למרות שאני לא מסגירה את המוצא שלי (פרט לאיך שאני נראית וזה בלתי נשלט, לא)?

17:00 - סופסוף בבית. עזרתי להורים לפרוק את הקניות והגעתי לכאן. אני עייפה כל כך, זה בלתי נסבל ממש. אני אארגן את התיק למחר, אתקלח, אוכל ארוחת ערב, וישר למיטה.

-

עכשיו אתם תוהים למה הכותרת הדכאונית?

אמא שלי הביאה הרבה פותחי שימורים, בהיתי בהם מהופנטת וניסיתי להעריך כמה הם חדים וממש התהפנטתי על כמה באלי לקחת איזה אחד לקופסא הקטנה שבה יש את הסיכינים והמחדדים שלי. קריפי נורא. לא יכולתי לשלוט בזה.

גם לא יכולתי לחתוך באמצע הסופר (וגם לא בכלל חח), אז העברתי ציפורניים לאורך כל היד, מכף היד ועד המרפק. יש שם עכשיו שריטה שאני מקווה שתעבור עד מחר כי היא לא עמוקה כמו של חתול ואין לי הסבר עבורה +הצמידים שלי לא מסתירים את כולה.

שיהיה טוב בבקשה. אני קורסת.

-דונה-