אז החלטתי להתחיל את השיעורים שלי במתמטיקה היום.
על השאלה הראשונה בהנדסה קראתי לאמא שלי סתם כי לא זכרתי כבר כלום ואני מעופפת.
ואחרי דקה, פשוט נשברתי ובכיתי.
אז רצתי לשירותים בבושה וישבתי שם שתי דקות, חזרתי אל השיעורים והמשכנו.
ואז בכיתי פעם נוספת והפעם כבר הסתגרתי בחדר בתוך המיטה.
אמא שלי באה אחרי חמש דקות וישבה איתי.
ואז היא ניסתה לברר למה בכיתי. ואם הייתי יודעת אולי הייתי משתפת אותה. אבל גם אני לא יודעת.
*אני שוב בוכה בלאט*
היא הציעה שאלך להתקלח עם איזה סבון חדש או משהו ואולי זה ישפר את המצברוח שלי.
את האמת שהייתי בטוהח שזה יעזור.
כשנכנסתי למקלחת והפעלתי את המים פשוט התחלתי לבכות מחדש.
אחר כך יצאתי מהמקלחת אחרי שסיימתי שם, התלבשתי וחזרתי למיטה ושוב בכיתי.
האמא המסכנה שלי נראתה נורא מודאגת ולא מצאה איך לעודד אותי.
בסוף היא אמרה לי ללכת אולי לשחק במשחק החדש שלי במחשב.
עשיתי את זה אחרי עוד כמה דקות של בכי וזה היווה הסחת דעת לא רעה.
אחר כך חזרתי לחדר שלי ובכיתי.
אמא שלי שמצאה אותי שם שוב, הציעה שנלך לראות סדרה ביחד.
אז ראינו סדרה.
-פתאום נזכרתי שלא ציינתי שאבא שלי לא בבית עד הלילה היום ככה שזה מזל כי אחרת הוא היה כועס עליי שאני בוכה או משהו בסגנון-
אחרי הסדרה באתי לכתוב כאן.
והינה אני -בזמן הווה- בוכה שוב.
בלאט.
והדבר הגרוע ביותר שאין לי סיבה.
ועכשיו אני גם קיבלתי טיפה כוח כשראינו את הסדרה אז אני מזייפת חיוך ליד אמא שלי ככה שהיא חושבת שחזרתי לעצמי, אבל אני לא.
מחר אני נפגשת עם המטפלת שלי במחלקה, ואני כל כך צריכה את זה דאמ.
אה אגב, החתול שלי הקיא והשמיע קולות של מכונה מקולקלת. זה מדאיג מאוד בהתחשב בזה שהוא לא אכל מהבוקר, והוא כמעט אף פעם לא מקיא! (את אמא ששלי מטריד השטיח, כמובן) (;
טוב אז סיימתי להיום.
כינוי:
Me and my CATS
בבלוג זה
בכל הבלוגים
