"יש לי תסמונת פנטום" היא אמרה לי בביטחון מלא בעודנו שוכבים על הדשא.
בחרתי במקום רומנטי ,דשא ועליו שרידים של טיפות שנלכדו ,מעלינו הכוכבים ואם מתאמצים אפשר אפילו לשמוע את הים.
נשמתי עמוק,שואף לתוכי ריח של ים,גשם ובושם מתוק.
"אתה לא מקשיב לי" היא חזרה על עצמה. המשכתי לשתוק ,לקול שלה יש צליל של פעמונים חשבתי לעצמי בעוד שבפנים הקול השפוי יותר שבי צעק לי שאני אדיוט מוחלט וכל הסיטואציה הזאת לא תבייש סצנה בסרט חרוש ולא מקורי של ניקולס ספארקס.
"שמעתי ,יש לך תסמונת כולשהי סבבה".
היא התרוממה מהדשא והסתכלה עלי במבט הזה.
לנשים יש כוח עלינו הגברים,מעבר לעובדה שאנחנו פשוט מכורים אליכן אנחנו גם נרמסים תחת המבטים שלכן.
"אתה לא יודע מה זה,נכון ? " ברור שאני לא יודע מה זה עניתי לעצמי בלב,אני אפילו לא יודע איך קוראים לי כשאני לידה ,אני כמו הבחור הכי קלישאתי בספר ,זה שמאבד את כל היכולות המוטוריות שלו כשהוא ליד הבחורה שהוא מחבב.
"בטח שאני יודע" מלמלתי.
"זה כאב שבן אדם חש באיבר שלא קיים כבר.נגיד אם יקטעו לי את הרגל עכשיו ואני אהיה בטוחה שכואב לי ברגל שכבר לא קיימת."
על מה היא מדברת לעזאזל חשבתי לעצמי בעודי חופן דשא ובוץ חודר תחתי ציפורניי.
"אני לא מבין מה לא קיים אצלך.הכל בסדר"
היא שתקה ,שתיקה ארוכה ומעצבנת ,שקועה ברצינות בשמיים אולי מחכה לאיזה מטווס שיוריד לה חבל ויעזור לה לברוח ממני לנצח.פזלתי לעברה בעדינות ,רק עוד שניה אחת של ניסיון לא מוצלח לחקוק אותה בדמיון שלי.
"אני התסמונת שלך" היא אמרה והניחה את היד שלה על הכתף שלי.
היא צודקת,היא כ"כ צודקת.איך אפשר להרגיש כאב באיבר שלא קיים חשבתי לעצמי,הרי הלב שלי הלך איתה ביחד,הלב שלי קבור איתה ביחד תחת מאות אלפי שכבות של חול ואדמה.
הלב שלי הלך איתה ביום שבו היא החליטה שזה הזמן שלה ללכת ,בסוף הצוק עם המבט אל עבר האופק והרצון להתאחד עם הים.
יש לי תסמונת פנטום לחשתי לעצמי,לא חזק מדי כי אני לא רוצה שהיא תשמע שהיא צודקת,אני אוהב להיות צודק והיא לא פחות.
יש לי תסמונת פנטום לחשתי שוב ושוב ושוב כשהיא מחזיקה לי את היד ולא עוזבת.
"אל תדאג "היא אמרה ולראשונה סובבה את פניה אלי, "זה מפסיק לכאוב עם הזמן,במיוחד כשתתן לי ללכת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
