אני לא מאמינה שהשנתיים האלה עברו כל כך מהר!
אזרחית (כבר 5 ימים).
הוצאתי רב-קו חדש, חזרתי למכבי, מחר נסדיר את הביטוח הלאומי, סוף כל סוף אוכל של בית כל יום וכל היום!, ללבוש מה שאני רוצה, להסתובב עם שיער פזור.. הזמן עומד לרשותי ואני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה.
לא עוד ללבוש ירוק כל יום, לא עוד לנסוע ב'חינם' על אוטובוסים ורכבות, לא עוד אוכל מלא בשמן, לא עוד לישון עם עוד 7 בנות בחדר, לא עוד לחזור הבייתה כל שבועיים, לא עוד לקום ב-9 בבוקר וללכת לישון ב-1 בלילה.. לא עוד!
(כנראה ש'לא עוד' זה התחליף ל'עד מתי')
וואו.
השירות הזה היה אחד הדברים שאף פעם לא הייתי מוכנה לוותר עליו.
לא משנה שזה בסיס סגור, לא משנה שחבר שלי שיגע אותי בהתחלה ואמר שזה יעשה לנו רע לקשר,
ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אף על פי שבכלל לא ידעתי שאני מתמיינת לתפקיד שאני רוצה ומעבר בכלל למה שחלמתי,
ידעתי שאני מתמיינת לתפקיד שקשור לערבית, שאני לא אהיה מאזינה ותו לא.
טירונות:
טירונות למודיעין זו באמת בדיחה. אז קצת קשה בהתחלה אבל מתרגלים.
מרוב שהייתי קטנה, גם בגובה וגם במשקל, (העלתי מאז 5-6 קילו) נתנו לי פטור לנשק מקוצר בטירונות, אז זה הפך את העניין לפחות קשה.
לירות בנשק - אני ממש אבל ממש לא אוהבת. בסדיר הצלחתי להתחמק מירי חי ועשיתי במקום זה ירי לייזר, למרות שדיי הייתי מחוייבת לעשות ירי חי. עניין של מזל וטיימינג.
רצתי, והמון, ממקום למקום, הייתי בכושר מצויין, כל הזמן עם הסטופר, רק להגיע ראשונה, או לפחות בין הראשונים, הכל בשביל לא לדפוק איזה איחור שיוביל לשעות ביציאה.
האוכל? היה אוכל, אבל שומדבר לא היה נראה לי. חייתי על לחם, גבינה לבנה וטיפה ירקות. ומדי פעם מעדן שוקולד אם היה.
הייתי ממש צנומה כתוצאה מזה. אני מסתכלת על התמונות ומזדעזעת.
כמובן שלומדים להתחבא במקומות הנכונים עם הטלפון ולשלוח SMSים או להתקשר כשאפשר מעבר לשעת הט"ש המסכנה, ומבלי להיתפס(!).
בשלב מסויים כשלא היה לי כוח להעלות את המזוודה והקיטבגים על המיטה כל בוקר (ישנתי במיטה העליונה) פשוט ישנתי עם המזוודה ועם הקיטבג על המיטה. הקיטבג היה סוג של כרית, והמזוודה הייתה תקועה ליד הרגלים (איך היא לא נפלה באמצע הלילה זאת שאלה טובה).
נהנתי סה"כ בטירונות. חוויה.
הכרתי אנשים נחמדים, ש.. דיי לא שמרתי על קשר עם אף אחד מהם. הכי קרוב שיכול להיות זה אולי חברות בפייסבוק.
חלקם המשיכו איתי הלאה לקורס, וגם את זה קלטתי ממש בסוף הטירונות.
הקורס:
לא היה לי קל בקורס, אבל היה כיף.
בעיה מס' 1 הייתה שמבחינת לינה - אני ועוד מישהי מהקורס היינו מופרדות משאר בנות הקורס בגלל חוסר מקום.
היינו באותו מבנה מגורים, באותה הקומה, חדר מול חדר, אבל עם בנות מקורס אחר. והן.. היו מגעילות.
לא נשברנו רק בגלל שידענו שהם איתנו רק למשך חודש ואז עוזבות, ואחרי זה קווינו שיגיעו בנות יותר נחמדות.
ובאמת הגיעו ומהבחינה הזו הקורס עבר סבבה.
לחלוטין אני יכולה להעיד שזה השפיע על הקשר שלי עם הבנות בקורס. אחווה חדרית והוואי חדרי אלה דברים משמעותיים וחשובים.
בעיה מס' 2 - נרדמתי בלי סוף בשיעורים ובהרצאות ובכל זאת קלטתי משהו ותמיד הצלחתי. אף אחד לא הבין איך. גם אני לא.. זה לא שנרדמתי כ-ל הזמן, אבל בוא נגיד שאפשר לחלק את הזמן שבו הייתי ערה לזמן שבו נרדמתי לחצי חצי.
וזה לא שנרדמתי והשלמתי שעוד שינה.. לא.. נסיתי להלחם בזה, בכל הכוח. אבל כלום לא עזר.
מה לא ניסו לעשות כדי שאני אשאר ערה - מרפקים, שפריצר מים, לעמוד, שכיבות שמיכה(!), לשתות קולה (אני לא שותה קפה). והתוצאה: אחרי כמה דקות שוב נרדמתי.
בעיה מס' 3 - הכושר הגופני שלי ירד. שעות השינה המעטות פשוט גרמו לי לקרוס בשילוב של פעילות גופנית. היו מספר פעמים ששבריר שניה הפריד בין הרגע של ההתעלפות לרגע שבו נחתתי על הרצפה (במודעות) ולקחתי בקבוק מים כדי לא להתעלף. אף פעם לא התעלפתי, אבל זה תמיד היה קרוב מאוד לזה. ורוב הפעמים - זה קרה סתם ככה, מבלי לעשות מאמץ כלשהו. בשלב מסויים הלכתי למרפאה ואיבחנו אותי כאנמית. אני? אנמית?! טוב נו.. עם האוכל של הצבא אין פלא. אולי זה מסביר את ההרדמות שלי בשיעורים... למרות שלדעתי פשוט הייתי עייפה או לחלופין - השתעממתי.
זה לא שהקורס היה לא מעניין, פשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי.
יש רגעים שאני בטוחה שאני לא אשכח - כל התורנויות שירותים, שבשלב מסויים האמנו שבסתר המטרה האמיתית של הקורס היא להכשיר אותנו להיות מנקות. באמת שהשקענו בניקיון שלהם.
ימי שישי ושבת כשסגרנו וכולנו ישבנו ביחד במעגל וצחקנו, הסיכומים השבועיים שמשום מה תמיד אבל תמיד מישהו העלה נושא אחד הזוי לחלוטין והמפקדים פשוט לא יכלו לעצור את עצמם להתפקע מצחוק ולצאת מהכיתה.
המריבות עם הבנות המגעילות, הלילה שבו הקפיצו לתרגיל מטומטם את הבנות החמודות באמצע הלילה ע"י כך שהמפקדים שלהם פשוט התחרפנו לגמרי והתחילו לצרוח באמצע הלילה במגורים ולדפוק כמו לא יודעת מה על הדלתות, והידיעה שהמפקדים שלהם חטפו על זה בראש אח"כ.
הביקורים של חבר שלי במהלך הקורס שגרמו לי לאושר.. הריצות בגשם..
תקופת הביניים שבין הקורס לסדיר והאס"ק:
כל אחד הגיע לבסיס שלו לתקופת מעבר של הכירות ולמידה עם המחלקה שבה הייתי עתידה לשרת בסדיר, תקופה של חודש או 3 שבועות.. אני לא זוכרת כמה בדיוק.
זאת הייתה אחת התקופות הכיפיות. היינו 5 בכיתה. זה הכל. ומאותו רגע התגבשנו יותר ויותר.
האס"ק (אווירת סוף קורס) היה קורע. כמה שטויות עשינו למפקד שלנו...
הסדיר:
לאחר רגילה של שבוע וחודש נטול סגירות, פה - הסדיר התחיל מבחינתי.
בהתחלה לא היה לי קל. מבחינת העבודה - הכל היה טוב ויפה, אבל בכיתי כמעט כל יום בגלל חבר שלי, בגלל ריב כזה או אחר שנגרם כתוצאה מעצם שירותי בבסיס סגור. בשלב מסויים הוא הבין את הטעות שלו ומאז הריבים נרגעו, ואני הפסקתי לבכות.
מצחיק שדווקא העצבים והבכי דירבנו אותי להשקיע יותר ויותר ולא להתייאש ולוותר.
הייתי נחפפת לתפארת, מילותיהם של החופפים שלי.
לא הייתי בעייתית, קלטתי מהר מאוד מה עומד לפני ומה אני צריכה לעשות, איך לחשוב ואיך לפעול בכל מצב.
ההוואי בסופ"שים פשוט מדהים! לא משנה אם קמת מוקדם בבוקר, אתה תישאר בימי שישי עד השעה 2 או 3 בבוקר, למרות שאתה יודע שצריך לקום מחר בבוקר לעבוד, ומשחקים וצוחקים. או אפילו באמצע יום שישי, לפני הארוחה.
איפה עוד אנשים בני 18-21 (או יותר) ישחקו מחניים או משחקי קופסא בימינו?
מוסר העבודה הגבוה שיש לנו גורם לי להתרגש כל פעם מחדש. לראות שאף אחד לא נוטש אותך לבד, שתמיד לפחות מישהו אחד נשאר לעזור לך לסיים את הדברים כדי שלא תלך לישון ב-2 בלילה רק בגלל שיש פתאום עומס.. זה מדהים!
אני חושבת שכל מוסר עבודה שקיים איפשהו מתגמד לעומת מה שהלך אצלנו.
החדר? הכי מושלם בעולם!
בהתחלה דחפו אותנו לחדר עם עוד 4 בנות שעמדו להשתחרר, אחת מהן ממש התפזמה עלינו והייתה דיי דוחה. השתדלנו להתעלם ממנה.
יחסית לזה שרצו לפצל אותנו 2 לחדר אחד ועוד 2 לחדר אחר, אמרנו ניחא... גם ככה הן עוד מעט משתחררות.
אחרי שהן השתחררו איימו שוב לפצל אותנו. אבל קראנו לעוד 4 בנות חדשות (אנחנו כבר היינו חודש בבסיס) להצטרף אלינו ומאז החברות והאהבה הלכה וגדלה. גם עבדנו איתם באופן תמידי וגם ישנו איתן באותו החדר, וגם גרמנו לכך שהחדר לא יתפרק עד סוף השירות ולרס"ר לא יהיה מה להגיד לנו מהבחינה זו - יותר טוב מזה אי אפשר היה לקבל.
מבחינת השינה - מדי פעם יצא שנרדמתי באמצע המחלקה.. אבל פחות מהקורס. 9 שעות שינה לעומת 6-7 במצב שבו המוח לא מפסיק לתפקד זה משמעותי. נרדמתי בימים שלא ישנתי מספיק באותם לילות, או פשוט מעייפות מצטברת.
מבחינת כושר - לצערי לא חזרתי לכושר. לא נתנו לי אישור לחדר הכושר, ובגלל העבודה הרגשתי שלא היה לי זמן לזה. היו אנשים שבאופן קבוע הלכו לרוץ.. אבל אני.. אני נשארתי לעבוד, דבוקה לכיסא. האור שבקצה המנהרה הגיע כשהתחילו להעביר שיעורי זומבה פעם בשבוע עם מדריכה מקסימה ואנרגטית. על זה לא וויתרתי. זה היה כיף, משחרר, ואומנם פעם בשבוע לא יכולה להחזיר אותי לכושר כמו שהייתי, אבל זה עשה לי טוב בלב וזה העיקר.
אני מקווה שאני אצליח לשמור על קשר עם הבנות בחדר ושבאמת ניפגש... וגם עם חלק מהאנשים במחלקה.
לקח לי הרבה זמן לקלוט שהן חברות טובות, חברות לחיים. הייתי קבורה הרבה זמן במחשבה על החברות מהבית שאיבדתי.
באמת שזה היה שירות מדהים, מספק, מלא אקשן ושמחתי לתרום את חלקי למדינה. אף פעם לא היה לי רע בגלל התפקיד ואף פעם לא התלוננתי עליו, גם ברגעים הפחות טובים.
לסגור כל שבת שנייה העביר לי את השירות בטיל, כשהגיע יום שבת הרגשתי את הסוף מתקרב, וימי ראשון אף פעם לא היו נוראיים - כי או שזה היה יום ראשון בבית (אחרי שנה בבצא), לפני הבסיס, או שזה היה יום ראשון לקראת היציאה הבייתה בחמישי.
הספקתי לטוס לחו"ל, להיתקע במיון למשך 12 שעות (לא בגלל תאונה) עם אינפוזיה מחוברת ליד בסופ"ש אחד בבית ואח"כ לקבל 3 גימלים.
לא האמנתי שהגעתי למקום שאליו שאפתי מאז התיכון, שלימודי הערבית באמת השתלמו, ושהתפקיד הוא מעל ומעבר למה שחשבתי שהוא יהיה.
אם תשאלו אותי בעוד כמה שנים מה אני מעדיפה - לחזור לתקופת התיכון או לצבא - אני אענה שלחלוטין לתקופה של הצבא, למרות הכל.
אז נכון.. אני לא הייתי קרבית, אבל מצד שני גם לא הייתי ג'ובניקית שעושה יומיות או חמשו"שים (לא מזלזלת באף אחד).
אני לא רואה את עצמי ממשיכה בתפקידי ביטחון ומודיעין למיניהם, וגם לא בלימודי מזרח-תיכון. נהנתי, אבל זה בוודאות משהו שאני לא רוצה לעסוק בו.
תלמדו ערבית - זה חשוב.
תתגייסו ותשמרו על המדינה שלנו, כי אין לנו אחת אחרת, ולא ניתן שתהיה.
ארץ ישראל קטנה אבל מדהימה ביופיה ובתרבות שלה סה"כ, ולמרות כל מה שקורה מסביב אנחנו חזקים ואיתנים,
בעיקר בזכות הצבא שלנו.
Jass.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jass
