השיער שלי שחור, ארוך, מדורג, לא עבה מדי ולא דק מדי ומאוד חלק. 

לא פעם שאלו אותי "עשית פן/מחליק?" 

- לא, זה טבעי

"דייייי רציני??? הלוואי עלי".

Yup I know, people are jealous of my hair

והוא אפילו לא בלונדיני (וגם לא יהיה)

לפני חודש ישבנו כמה בנות בפארק (נכון לעכשיו זה היה חד פעמי, אין עדיין חידוש קשרים ממשי ),

ואחת מהן אמרה אמרה לחברה שלה שאני לא מכירה"לא משנה מה היא תעשה עם השיער שלה הוא פשוט יראה חלק ומושלם:

יוצאת מהמקלחת - מושלם

הולכת לים - מושלם

קמה בבוקר - מושלם

נמצאת בת"א - מושלם

על עצמה היא אמרה (שיער גלי שחור, לא ארוך, קצת יותר מקארה):

יוצאת מהמקלחת - זוועה

הולכת לים - הצילו

קמה בבוקר - וואו איזו ליפה

נמצא בת"א - בואו לא נדבר על זה.

(She's right)

חברה שלה בתגובה "אה, זה לא פן?"

אם יש משהו אחד שאני באמת אוהבת בעצמי זה השיער שלי ואחד הפחדים הגדולים זה להתעורר פתאום בלעדיו.

היו לי לא מעט סיוטים בלילה על זה.

יש אנשים שלוקחים את זה קצת יותר מדי רחוק כמו "לילה אחד אני עוד אגזור לך אותו כשאת ישנה ואקח אותו לעצמי".

מטריד, נכון? גם אם זה לשם "הצחוק" (אני - לא מוצאת בזה משהו מצחיק).

עם המשפחה זה אחרת, מאז שאני קטנה אבא שלי וסבא שלי נוהגים לומר לי שכשאני אלך להסתפר, אני אשמור להם את השאריות כדי שהם יוכלו להדביק את זה לעצמם .

אני אף פעם לא צבעתי אותו או שמתי מסיכה כזו או אחרת,

אפילו כדי לייבש אותו אני לא משתמשת בפן אלא ממשיכה בשלי ונותנת לזמן לעשות את שלו.

רק בבר מצווה של האחים שלי ובבת מצווה שלי עשיתי בייביליס וספריי וכל הסיפור הזה.

שום דבר לא ייגע בשיער שלי חוץ משמפו ומרכך. לפחות לא עד שיהיה צורך.

וכמו שאמרתי, החלטי שאני לא מסתפרת עד מרץ.

לא כדי לתרום אותו - לחלוטין אני לא הולכת לעשות קארה, סתם כי בא לי להאריך אותו עוד קצת.

התספורת שאני לא מוכנה לחזור עליה בחיים היא קארה.

בצבא כמובן שהשיער חייב להיות אסוף, אבל בגלל שהשיער שלי מדורג תמיד תמיד קצוות פלשו להן לאט לאט החוצה, עד שנוצר לי מעיין קארה. 

כמו שזה היה נראה חמוד וכולם אמרו לי "אולי תעשי קארה?". אבל הם בניגוד אלי, לא יודעים איך אני נראתי עם קארה של ממש, ולא כשהחצי השני של השיער אסוף.

עם כל זה שהוא חלק, בפעמיים היחידות שעשיתי קארה (בגיל 6 ובגיל 10) נראתי זוועה! הוא היה טיפה יותר נפוח וזה היה נראה דיי מצחיק.

אני שוקלת להתחפש ליסמין בפורים, הרבה אנשים טוענים שזו התחפושת המושלמת בשבילי ושפעם אחת לפחות אני חייבת לנסות את זה.

נגשתי אתמול לתאוריה ועברתי!!

כן אני יודעת, אני בת 20 ורק עכשיו עשיתי תאוריה.

אבל היי, כל אחד והזמן שלו.

מחר אני מתחילה שיעור נהיגה ראשון, wish me good luck.

Jass.

אהבתי את הרעיון של לרשום באמצע...

 אני לא מסתפרת עד מרץ                        

 אני אתחיל להכנס לאט לאט שוב לכושר       

 אני אלמד להשתמש בתוכנות גראפיקה חדשות

 אני אשקול להעלות תמונה שלי לפה             

 אני אגש סוף סוף לתיאוריה ביום שלישי         

סבא עבר היום את הניתוח ורק בעוד כמה ימים ידעו את התוצאות של מה לעזאזל יש לו בריאות.

אמא אומרת שזה בוודאות לא סתם גושון אלא סוג כלשהו של סרטן

בהקשר ישיר לתוכנות גראפיקה חדשות, אתמול התחלתי ללמוד טיפה איך לעבוד עם האילוסטרטור...

רוב התוצרים הם ממדריכים שמצאתי לאחר חיפוש בגוגל

וזה מה שיצא:

אז למה בעצם יש פה 3 קופים ולמה אחד מהם פיראט?

אחרי שהכנתי את הקוף הראשון ושלחתי לחבר שלי הוא החליט שאני צריכה לעשות לו קופיפה,

ואח"כ סתם היה בא לו פיראט.

יצאה נשמתי על הקופים האלה!! אבל זה הדבר הראשון שיצרתי בתוכנה הזו.

סתם התחשק לי ליצור פינגווין

(אין לי הסבר למה גם הרגליים שלו כחולות )

הסמל המוכר של האנדרואיד (אני אציין ואדגיש שיש לי אייפון)

החלטתי שסתם להתנסות בלהכין אותו זה משעמם, אז הוספתי לו גלשן ומאוד מאוד התאמצתי לעשות לו ים עם גלים.

מה אתם אומרים, הצלחתי?

וזה סתם צב חמוד מטייל לו ביער, שילוב של 2 מדריכים שקראתי.

אני רואה דברים שאנשים עושים וזה פשוט מדהים.

הקטע הוא שחלק מה'מדהים' הוא לדעת לצייר יפה.. מה שאני לא ממש יודעת לעשות..

אני לא כזאת גרועה, פשוט אין לי את הטכניקה.

ואם במקרה בא לכם רקע לפלאפון עם לוח שנה מובנה לספטמבר:

התמונות המקוריות:

 



Jass.

אני כבר לא ילדה קטנה,

אני שונאת שמסתירים ממני דברים.

אני בנאדם שאוהב להיות בשליטה, שאוהב לדעת מה קורה.

תודה לך אמא שהפעם החלטת שכן לספר ולא לשמור בבטן ולספר כשכבר יהיה גרוע יותר,

למרות שעבר כבר חודש מאז שהסיפור התחיל.. 

לפני כמה שבועות אמרת לי שעושים את החג בבית. התפלאתי, כי זאת הולכת להיות פעם ראשונה שאנחנו חוגגים בבית,

כל שנה היינו הולכים או לסבים ולסבתות מהצד של אמא או מהצד של אבא. אף פעם לא חגגנו בבית.

מעבר לזה לא ייחסתי לזה חשיבות.

אתמול הוספת לזה שגם הדודים מהצפון באים, ושהם ישנו אצלנו. 

בדר"כ הם ישנים אצל סבא וסבתא, יש להם 2 חדרי אורחים בבית. גם פה התפלאתי אבל לא שאלתי שאלות מיותרות.

בת דודה שלי (אני כמעט בטוחה שהיא בת 14) כנראה תישן איתי בחדר (אני אציין שאין בינינו קשר מיוחד פרט להתראות פעם בחצי שנה-שנה).

ואז..

את מספרת לי בעיניים כאובות שלסבא יש גוש סרטני כלשהו בריאות, שעדיין לא יודעים מהו בוודאות, 

ושלגוש הזה הצרטף חבר, שלא ברור האם יש קשר בין השניים. וזה התחיל לפני כחודש.

כשדודים שלי באו מחו"ל ביולי כדי לחגוג לבן שלהם (בן דוד שלי) בר-מצווה בארץ הוא היה אמור לעבור בדיקה אבל הוא דחה אותה בגלל המאורע.

שבוע הבא הוא צריך לעבור ניתוח קטן, ביופסיה, כדי לגלות מה בדיוק יש לסבא. 

במקרה הטוב, זה אמור להסתיים בניתוח, לא קל, אבל זה עדיף מהמקרה הרע - טיפולים כימוטרפים.

בגלל זה אנחנו חוגגים את החג בבית.

אתמול היה לי קשה לעקל את זה, הסתכלתי עלייך בפנים של אבן, פנים תמוהות שלא מפגינות רגש.

עכשיו עומדות לי הדמעות בעיניים בליווי תחושת מחנק.

כן מלחמה עם סוריה, לא מלחמה עם סוריה.. שסבא יהיה בסדר. שזו תהיה עוד שנה שמחה. זה מה שאני מבקשת לכבוד השנה החדשה.

Jass.