לא מבינה איך נתתי לזה לקרות. איך הסכמתי לתת לך "שקט" ממני לשבוע-שבועיים ומי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שתתקשר...
אני מתה לשמוע אותך. האצבע כל הזמן עוברת מעל השם שלך בטלפון והגרון נחנק לו באותו הזמן.
אתה חושב שזה באמת מה שיעזור לך להחליט אם אתה עוד רוצה להיות איתי? לא לדבר איתי? לא לראות אותי? איך אתה יכול?
אני נשברת פה מדקה לדקה. מנסה לאסוף את עצמי אבל אני מתפזרת כל פעם מחדש.
אני מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל אבל הכל לא.
אתה חושב עלי? מה אתה חושב עלי? אתה מתגעגע בכלל? טוב לך ככה? דיברת על זה עם חברים שלך?
אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם. אני יודעת.
אתה גם לא מתייחס אלי כמו פעם. פחות מחבק, פחות מנשק... פחות.. פחות אוהב.
הכל נראה לך בנאלי מדי. גם בלי שום קשר אלי. נמאס לך מהשגרה.
כמעט כל החברים שלך נפרדו מחברה שלהם מסיבה כזו או אחרת ולפעמים נדמה לי שאתה נוטה להגרר אחריהם.
איך אתה יכול להפסיק לאהוב אותי ואני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך?
למה אני תמיד צריכה לוותר ואתה לא מוכן?
"את נוסעת אליו השבוע?"
- לא
"אז הוא בא לפה מחר/בשישי?"
- לא
"מה, למה? מה קרה?"
- אה אממ... דוד שלו חוגג יומולדת בשבוע הבא ואמרתי לו שזה קשה לי לנסוע שבועיים רצוף, ושלשם שינוי שיוותר הפעם ויבוא לכאן פעמיים רצוף. אבל הוא לא מוכן.
"והוא לא מתגעגע אליך?"
- אמ..כן.. לא.. לא יודעת..?!
"טוב... אל תרדפי אחריו. תני לו לרדוף אחרייך קצת".
(אמא)
רציתי למות באותו רגע. הם נראה לי חושבים שהכל וורוד וקסום כשהכל נובל וקודר.
בעצם... אולי עדיף שלא תתקשר. כי אני מפחדת. מפחדת לשמוע את התשובה שלך.
מפחדת שתבוא וזאת תהיה הפעם האחרונה.
אתה הכל בשבילי. ואני כמעט כלום בשבילך.
4 שנים.. זהו..? הספיק לך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jass