רגש שכלתני

אני נדבק. אני כבר דבוק. כל הגוף שלי נוטף זיעה מהישיבה המתמשכת על כיסא העור העמוק החופן ישבני מזה שנים ומעביר יחד איתי את ההתמכרות הקשה ביותר שלי, המחשב. זה חודש יוני החם ביותר שאני זוכר. אין אוויר, אין משבי רוח רק קרני שמש יוקדות וחום אימתני גם בשעות הלילה המאוחרות. היום, חם לי מסיבה אחרת. אני לא מצליח לישון, קשה לי לנשום והתפישה שלי איטית ורדומה בנוגע לדברים הטריוואלים ביותר.

לפני כמה ימים שמעתי בעצתה של ידידה טובה, וספרתי לחברה הכי טובה שלי שיש לי משהו אליה. כמה ימים לפני כן פשוט חייתי בייסורים, הרגשתי כי חסר לי משהו בקשר איתה לא ידעתי על מה להצביע אבל פשוט ידעתי שזה לא זה. אני מכיר אותה שנים, היא היתה החברה הכי טובה שלי. ספרתי לה הכל, היא היתה מתקשרת אלי בשעות בוקר מוקדמות ובוכה על דברים שקרו או יקרו. היינו יכולים לישון באותה מיטה בלי החשש או הצפיה לאקט מיני מצידו של האחר. היינו יכולים ללכת לקולנוע ביחד, להניח ראש על כתף, שלובי ידיים ולהנות מחברתו של האחר.

אז עשיתי זאת בצורה הפחדנית ביותר אבל עם זאת בצורה שמוכרת לנו, כתבתי לה מייל. תמיד כשרצינו לספר משהו אחד לשניה איך לא ידענו איך לבטא או שהנושא היה קשה מידי בשביל להוציא החוצה, הדרך הנוחה והבטוחה ביותר היתה דרך מיילים. מעין שיבוט טכנולוגי של הווית ההתכתבות במכתב ובול.

לא באמת הבנתי בעצמי מה אני רוצה ממנה, ממני, מאיתנו. הייתי בלבטים קשים כשהמונח על הכף היה להפסיד את האדם הכי קרוב אלי, הכי חשוב לי. אבל אני מניח שזה סיכון שהייתי צריך לקחת. מה שכתבתי בפועל היה שונה לגמרי ממה שרציתי. באופן תמציתי במיוחד רשמתי לה שאני חושב שיש לי משהו אליה ובגלל זה אני לא רוצה שום קשר איתה עד שזה יעבור לי. לא מיילים, לא פייסבוק ובטח שלא טלפון. מי אומר דבר כזה למשוש חייו ולאישה אליה הוא מצהיר רגשותיו?

כתבתי. שלחתי. חיכיתי.

חיכיתי יומיים שלמים. יומיים שלמים לא קיבלתי תגובה לא כלום. התתחלתי לתהות האם היא באמת קבלה את הטקסט ששלחתי לה? האם היא קראה? אולי היא בכלל רק מבצעת ופועלת לפי ההנחיות שהשארתי במייל הארור. אחרי יומיים של צפיה וקונפליקטים פנימיים קבלתי תשובה. תשובה מעורפלת משהו שאי אפשר להבין ממנה יותר מידי: אני חושבת על מה שכתבת וכשאגבש מחשבותי אחזיר לך תשובה.

אבל... לא בקשתי תשובה. בסה"כ אמרתי תני לי כמה ימים וציינתי את הסיבה למה. עכשיו אני מנסה להבין מה עובר לה בראש. נכנס לציפיות ותקוות שווא. כשהיא תגיד לא, איך אקבל את זה ומה יהיה טיב הקשר שלנו לאחר מכן? ולהפך, אם תגיד כן? מה אעשה? אני בכלל לא בטוח שאני רוצה בזה.

כל מה שאני יודע עכשיו זה שאני מתגעגע אליה. אני רוצה לשלוח לה איזה שיר טיפשי ששמעתי ביוטיוב, לספר לה על מעללי בימים האחרונים, שאימצתי כלב ושלילה לאחר מכן החזרתי אותו לבעליו המקוריים.

בעוד יומיים סביר להניח שנפגש באירוע של חברים משותפים ולא עוזבת אותי המחשבה לא להגיע כי היא תהיה שמה. זה ימנע המבוכה להתנהג כאילו כלום לא קרה או להפך להיות איתה באותו מקום אבל להתנהג כאילו היא לא נמצאת ולפגוע ברגשותיה.

שעת לילה מאוחרת, עדין חם אבל הדלקתי מזגן. הגוש המציק הזה בין החזה לבטן של רגשות שמתערבבות לך בנשמה לא עוזב אותי.