רגש שכלתני

אני מתגעגע. אני מרגיש כלכך בודד מאז אותה תקרית בה חשפתי לכאורה את רגשותי אליך. מרגיש כאילו חלק ממני נקטף והושלך אל פינה חשוכה אי שם ביקום מקביל, אי שם באיזור אפל. חתיכה ממני שלעולם לא אצליח להושיט ידי ולהשלים עצמי מחדש.

מעולם לא הייתי בעל מעגל חברתי גדול, אפילו לא מצומצם. תמיד העדפתי להיות שחקן עצמי, זאב בודד. הספיק לי האמונה העצמית, הנרקסיסטיות והמיזנטרופיות הגועשת בי. אני לא יודע אם החשבת אותי בתור חבר קרוב אבל את היית בשבילי משפחה, חלק בלתי נפרד מחיי, משהו שאנצור לעד.

המחשבה שאבדתי אותך לעד גורמת לי לגלי חום בכל הגוף, בחילות עמוקות בתוך הקרביים, רטט וכאבים באיזורים שונים בגוף. מעולם לא הייתי זקוק למגע שפתיך או לחום גופיך. אני רק צריך לשמוע את קולך לוחש לי שהכל בסדר, שאנחנו עדין חברים, שאת צריכה אותי בחייך. אני רוצה שתתקשרי כשקשה לך, כשעצוב לך, כשההוא עיצבן אותך. אני רוצה לספר לך סיפורים שטותיים ושנצא ביחד לראות סרטים מצויירים בקולנוע.

פעם היה לי. פשוט היה לי. עכשיו כבר אין.

אני לא רוצה,  אני צריך. אני חייב.