רגש שכלתני

ישנו סיפור שמלווה אותי כבר מספר שנים, עוד מתקופת הצבא, פרצוף של ילד שהכרתי ולא נותן לי מרגוע. זו היתה אחת החוויות הכי מסעירות בחיי ברמה הרגשית, חוויה שהכניסה אותי לפרופורציה עד כמה הייתי אכזרי, עד כמה אני אכזרי ורע.

בשנה האחרונה לשירותי הצבאי, תפסתי הרכבת מכיוון תל אביב לכיוון נהריה בכדי לעבור עוד שבת בטלה. במהלך הנסיעה, באחת התחנות, עלה לו חייל גרום עם משקפיים ותיק ענק שכופף את גבו בצורת בננה. תוך שניות זיהיתי אותו בשמו ותייגתי אותו כחבר לכיתה, חבר קרוב שלמד איתי בתקופת חטיבת הביניים.

קראתי בשמו! הוא הסתובב אלי. צמצם עיניו כאילו מנסה לקבל פוקוס והבנה מי העומד לפניו ובשניה עיניו נפקחו בחוזקה והוא סובב את ראשו והמשיך ללכת הלאה. לא ויתרתי וקראתי בשמו שוב והפעם הוספתי את שמי ואת שם בית הספר בו למדנו ביחד. הוא הסתובב באיטיות, חיוך מביוש על פנוי והתקדם אל כיווני. קפצתי ממושבי, עטתי אליו, קורא בשמו, מחבק אותו נחרצות כאח אובד. השלתי מעליו את התיק האימתני שאיים לשבור את גבו לשניים ודחפתי אותו בין מרווחי מושבי הרכבת. התיישבנו אחד מול השני והתחלתי לדבר ולשאול שאלות, להעלות נשכחות ולספר סיפורי ילדות. הוא ענה בתשובות קצרות, בתשובות של כן ולא, בתשובות של מילה אחת.

הילד לא מתקשר איתי, לא מתלהב לפגוש אותי... אותי! התיישבתי מולו בכמה רגעים של שקט, ניסיתי לדמיין איך היינו פעם, מי היינו פעם ואז זה היכה בי. נזכרתי כשצחקנו עליו, נזכרתי כשהובלתי את כולם לרמוס אותו חברתית. נזכרתי באלף ואחת דברים רעים, מרושעים שעברו עליו בעיקר בגללי.

הסתכלתי עליו עוד מספר שניות ושאלתי אותו בצורה ישירה, בלי היסוסים: אתה שונא אותי? איך התנהגתי אליך בחטיבה?

בשטף קצף של מילים ודמעות זולגות על לחייו הוא הטיח בי האשמות על חורבן חייו. איך נפצתי את שנות גיל הנעורים שלו לרסיסים. איך עד היום הוא מוגבל חברתית בגלל אותם שנים שסבל איתי בחטיבה.

דמעות עמדו בעיני. לא הצלחתי להבין. מעולם לא עלה בראשי עד כמה התאכזרנו, התאכזרתי לאותם ילדים שהחלטתי כי הם שווים פחות ממני.

לא אומר שהיום אנחנו חברים טובים, אבל אני משתדל לשמור על קשר מינימאלי ולשאול לשלומו מדי פעם. אני רוצה לתת לו את ההרגשה שיש שם מישהו בשילו או שמא אני סתם מנסה לכפר על עוונותיי מהעבר.