רגש שכלתני

הגיע היום. הגיע הערב. בהתחלה חששתי לפגוש בה באירוע שהתקיים והסתיים לפני מספר שעות, מה שקרה בדיעבד היה ההפך הגמור.

הגעתי אל האירוע, סחוט רגשית, עצבים גועשים בכל גופי על תקרית מסויימת, משהו שהיה צריך לקרות, תפקיד שהפקדתי בידי אחרים וביצעו אותו בצורה לקויה עד כדי חוסר אכפתיות. סביר להניח שבעוד כמה ימים אני אקבל על הראש בגלל שאחרים לא ביצעו עבודתם כפי שהיתה צריכה להתבצע מלכתחילה.

נכנסתי אל מקום האירוע כאש יוקדת ובעצבים המאפיינים אותי בעיני כל. בזווית העין שלי ראיתי אותה, נעה ממקום למקום, מסדרת, מנקה. מרוב עצבים ושטף של צעקות לרגע שחכתי מצב אי הנעימות בנינו אך כשהתסכלתי אל תוך עיניה המושפלות מטה, עיניה שאינן מישרות מבט לעיני זה הכה בי. ברכתי אותה לשלום, חיבקתי, ונשקתי קלות לפניה.

כשעה קלה לאחר מכן התיישבתי בצד בכדי להרגע מסערת הרגשות והדם הלוהט הזרם בעורקי והתחלתי להרהר בה. בהחלטיות זריזה שלחתי לה הודעה לפלאפון כי אני רוצה שתבוא בכדי שנוכל ללבן העניינים. לאחר מספר שניות היא הופיעה והתיישבה על בירכיי כאילו מעולם לא היו דברים בגו. דברנו קלות והסברתי לה בפשטות שאינה מאפיינת אותי, שלא מעניינת אותי התשובה בין תהיה חיובית או שלילית כל שאני רוצה זה שנחזור להיות חברים טובים.

אני מנסה להזכר בתרחיש השיחה כולה אבל מסיבה כזו או אחרת היא אינה עולה במוחי. כל שאני זוכר היתה מעין תשובה ערפילית, משהו שלא הצלחתי להבין ולרדת לשורש העניין: אם זה לא היה עובד לא הייתי רוצה לאבד אותך כחבר. האם התשובה הזאת היא התנסחות יפה לומר לי לא? או שמא את בסה"כ חוששת מלומר כן?

בסוף השיחה אמרתי שאני חייב לעשן סגריה, ומכיוון שקהל הנוכחים היה גיקים, לבנים יפי נפש לאף אחד מהנוכחים לא היה באמתחתו סגריה עלובה אחת. היא הציעה שנרדת למטה לקנות סגריות באיזו פיצוציה ברחובות תל אביב, ואני אספתי עצמי מחדש, לקחתי נשימה עמוקה והלכתי בעקבותיה. כשאנחנו פוסעים אחת לצידו של השני הבחנתי בריחוק הלא אופייני לנו, שהיא עדין לא מצליחה לישר עיניה אל מול עיני, שהיא אינה מרגישה בנוח. אני ולעצמי כבר "העברתי" הלאה, קבלתי את מה שאני רוצה, את החברות שלה בחזרה. אני יכול להמשיך ולחיות בידיעה שכלום לא יקרה בנינו בעתיד, שזה לא יתפתח מעבר לזה. אומנם קצת קשה לי לא לקבל תשובה ישירה ולהיות תלוי באויר אבל גם זה יעלם באחד מן הימים, אנחנו אנשים מבוגרים ודברים מעין אלו קורים ומתרחשים וזו רק עניין של החלטה וגישה. היא לעומת זאת, נראה כאילו משהו נסדק משהו כבר לא שלם.

ספרתי לה על הבלוג. פעם ספרתי לה הכל ואני לא מתכוון לשנות את זה ואם פתחתי בלוג שהנושא והמושא זו היא, אין שום סיבה שלא תדע על כך. אמרתי לה שאתן לה לקרוא. אשלח לה לינק עכשיו ובתקווה שתבין מחר בבוקר שכל מה שמעניין אותי הוא שתשאר בחיי.