רגש שכלתני

בא לי לצרוח בגרון עמוק.

בא לי לבכות בכי חרישי ובעיניים דומעות.

בא לי לעשות משגל, סטוץ חד פעמי.

בא לי להתגבר על הפחד מאינטימיות.

בא לי להיות סתם. פשוט. נורמלי.

בא לי לנשק את הבן אדם הראשון שאראה ברחוב

בא לי לתת סטירה לאדם השני שאראה ברחוב

בא לי להשתנות, להיות שוב בן 23, להרגיש, לאהוב, לגעת.

אבל...

הגיע היום. הגיע הערב. בהתחלה חששתי לפגוש בה באירוע שהתקיים והסתיים לפני מספר שעות, מה שקרה בדיעבד היה ההפך הגמור.

הגעתי אל האירוע, סחוט רגשית, עצבים גועשים בכל גופי על תקרית מסויימת, משהו שהיה צריך לקרות, תפקיד שהפקדתי בידי אחרים וביצעו אותו בצורה לקויה עד כדי חוסר אכפתיות. סביר להניח שבעוד כמה ימים אני אקבל על הראש בגלל שאחרים לא ביצעו עבודתם כפי שהיתה צריכה להתבצע מלכתחילה.

נכנסתי אל מקום האירוע כאש יוקדת ובעצבים המאפיינים אותי בעיני כל. בזווית העין שלי ראיתי אותה, נעה ממקום למקום, מסדרת, מנקה. מרוב עצבים ושטף של צעקות לרגע שחכתי מצב אי הנעימות בנינו אך כשהתסכלתי אל תוך עיניה המושפלות מטה, עיניה שאינן מישרות מבט לעיני זה הכה בי. ברכתי אותה לשלום, חיבקתי, ונשקתי קלות לפניה.

כשעה קלה לאחר מכן התיישבתי בצד בכדי להרגע מסערת הרגשות והדם הלוהט הזרם בעורקי והתחלתי להרהר בה. בהחלטיות זריזה שלחתי לה הודעה לפלאפון כי אני רוצה שתבוא בכדי שנוכל ללבן העניינים. לאחר מספר שניות היא הופיעה והתיישבה על בירכיי כאילו מעולם לא היו דברים בגו. דברנו קלות והסברתי לה בפשטות שאינה מאפיינת אותי, שלא מעניינת אותי התשובה בין תהיה חיובית או שלילית כל שאני רוצה זה שנחזור להיות חברים טובים.

אני מנסה להזכר בתרחיש השיחה כולה אבל מסיבה כזו או אחרת היא אינה עולה במוחי. כל שאני זוכר היתה מעין תשובה ערפילית, משהו שלא הצלחתי להבין ולרדת לשורש העניין: אם זה לא היה עובד לא הייתי רוצה לאבד אותך כחבר. האם התשובה הזאת היא התנסחות יפה לומר לי לא? או שמא את בסה"כ חוששת מלומר כן?

בסוף השיחה אמרתי שאני חייב לעשן סגריה, ומכיוון שקהל הנוכחים היה גיקים, לבנים יפי נפש לאף אחד מהנוכחים לא היה באמתחתו סגריה עלובה אחת. היא הציעה שנרדת למטה לקנות סגריות באיזו פיצוציה ברחובות תל אביב, ואני אספתי עצמי מחדש, לקחתי נשימה עמוקה והלכתי בעקבותיה. כשאנחנו פוסעים אחת לצידו של השני הבחנתי בריחוק הלא אופייני לנו, שהיא עדין לא מצליחה לישר עיניה אל מול עיני, שהיא אינה מרגישה בנוח. אני ולעצמי כבר "העברתי" הלאה, קבלתי את מה שאני רוצה, את החברות שלה בחזרה. אני יכול להמשיך ולחיות בידיעה שכלום לא יקרה בנינו בעתיד, שזה לא יתפתח מעבר לזה. אומנם קצת קשה לי לא לקבל תשובה ישירה ולהיות תלוי באויר אבל גם זה יעלם באחד מן הימים, אנחנו אנשים מבוגרים ודברים מעין אלו קורים ומתרחשים וזו רק עניין של החלטה וגישה. היא לעומת זאת, נראה כאילו משהו נסדק משהו כבר לא שלם.

ספרתי לה על הבלוג. פעם ספרתי לה הכל ואני לא מתכוון לשנות את זה ואם פתחתי בלוג שהנושא והמושא זו היא, אין שום סיבה שלא תדע על כך. אמרתי לה שאתן לה לקרוא. אשלח לה לינק עכשיו ובתקווה שתבין מחר בבוקר שכל מה שמעניין אותי הוא שתשאר בחיי.

ישנו סיפור שמלווה אותי כבר מספר שנים, עוד מתקופת הצבא, פרצוף של ילד שהכרתי ולא נותן לי מרגוע. זו היתה אחת החוויות הכי מסעירות בחיי ברמה הרגשית, חוויה שהכניסה אותי לפרופורציה עד כמה הייתי אכזרי, עד כמה אני אכזרי ורע.

בשנה האחרונה לשירותי הצבאי, תפסתי הרכבת מכיוון תל אביב לכיוון נהריה בכדי לעבור עוד שבת בטלה. במהלך הנסיעה, באחת התחנות, עלה לו חייל גרום עם משקפיים ותיק ענק שכופף את גבו בצורת בננה. תוך שניות זיהיתי אותו בשמו ותייגתי אותו כחבר לכיתה, חבר קרוב שלמד איתי בתקופת חטיבת הביניים.

קראתי בשמו! הוא הסתובב אלי. צמצם עיניו כאילו מנסה לקבל פוקוס והבנה מי העומד לפניו ובשניה עיניו נפקחו בחוזקה והוא סובב את ראשו והמשיך ללכת הלאה. לא ויתרתי וקראתי בשמו שוב והפעם הוספתי את שמי ואת שם בית הספר בו למדנו ביחד. הוא הסתובב באיטיות, חיוך מביוש על פנוי והתקדם אל כיווני. קפצתי ממושבי, עטתי אליו, קורא בשמו, מחבק אותו נחרצות כאח אובד. השלתי מעליו את התיק האימתני שאיים לשבור את גבו לשניים ודחפתי אותו בין מרווחי מושבי הרכבת. התיישבנו אחד מול השני והתחלתי לדבר ולשאול שאלות, להעלות נשכחות ולספר סיפורי ילדות. הוא ענה בתשובות קצרות, בתשובות של כן ולא, בתשובות של מילה אחת.

הילד לא מתקשר איתי, לא מתלהב לפגוש אותי... אותי! התיישבתי מולו בכמה רגעים של שקט, ניסיתי לדמיין איך היינו פעם, מי היינו פעם ואז זה היכה בי. נזכרתי כשצחקנו עליו, נזכרתי כשהובלתי את כולם לרמוס אותו חברתית. נזכרתי באלף ואחת דברים רעים, מרושעים שעברו עליו בעיקר בגללי.

הסתכלתי עליו עוד מספר שניות ושאלתי אותו בצורה ישירה, בלי היסוסים: אתה שונא אותי? איך התנהגתי אליך בחטיבה?

בשטף קצף של מילים ודמעות זולגות על לחייו הוא הטיח בי האשמות על חורבן חייו. איך נפצתי את שנות גיל הנעורים שלו לרסיסים. איך עד היום הוא מוגבל חברתית בגלל אותם שנים שסבל איתי בחטיבה.

דמעות עמדו בעיני. לא הצלחתי להבין. מעולם לא עלה בראשי עד כמה התאכזרנו, התאכזרתי לאותם ילדים שהחלטתי כי הם שווים פחות ממני.

לא אומר שהיום אנחנו חברים טובים, אבל אני משתדל לשמור על קשר מינימאלי ולשאול לשלומו מדי פעם. אני רוצה לתת לו את ההרגשה שיש שם מישהו בשילו או שמא אני סתם מנסה לכפר על עוונותיי מהעבר.

אני מתגעגע. אני מרגיש כלכך בודד מאז אותה תקרית בה חשפתי לכאורה את רגשותי אליך. מרגיש כאילו חלק ממני נקטף והושלך אל פינה חשוכה אי שם ביקום מקביל, אי שם באיזור אפל. חתיכה ממני שלעולם לא אצליח להושיט ידי ולהשלים עצמי מחדש.

מעולם לא הייתי בעל מעגל חברתי גדול, אפילו לא מצומצם. תמיד העדפתי להיות שחקן עצמי, זאב בודד. הספיק לי האמונה העצמית, הנרקסיסטיות והמיזנטרופיות הגועשת בי. אני לא יודע אם החשבת אותי בתור חבר קרוב אבל את היית בשבילי משפחה, חלק בלתי נפרד מחיי, משהו שאנצור לעד.

המחשבה שאבדתי אותך לעד גורמת לי לגלי חום בכל הגוף, בחילות עמוקות בתוך הקרביים, רטט וכאבים באיזורים שונים בגוף. מעולם לא הייתי זקוק למגע שפתיך או לחום גופיך. אני רק צריך לשמוע את קולך לוחש לי שהכל בסדר, שאנחנו עדין חברים, שאת צריכה אותי בחייך. אני רוצה שתתקשרי כשקשה לך, כשעצוב לך, כשההוא עיצבן אותך. אני רוצה לספר לך סיפורים שטותיים ושנצא ביחד לראות סרטים מצויירים בקולנוע.

פעם היה לי. פשוט היה לי. עכשיו כבר אין.

אני לא רוצה,  אני צריך. אני חייב.

אני נדבק. אני כבר דבוק. כל הגוף שלי נוטף זיעה מהישיבה המתמשכת על כיסא העור העמוק החופן ישבני מזה שנים ומעביר יחד איתי את ההתמכרות הקשה ביותר שלי, המחשב. זה חודש יוני החם ביותר שאני זוכר. אין אוויר, אין משבי רוח רק קרני שמש יוקדות וחום אימתני גם בשעות הלילה המאוחרות. היום, חם לי מסיבה אחרת. אני לא מצליח לישון, קשה לי לנשום והתפישה שלי איטית ורדומה בנוגע לדברים הטריוואלים ביותר.

לפני כמה ימים שמעתי בעצתה של ידידה טובה, וספרתי לחברה הכי טובה שלי שיש לי משהו אליה. כמה ימים לפני כן פשוט חייתי בייסורים, הרגשתי כי חסר לי משהו בקשר איתה לא ידעתי על מה להצביע אבל פשוט ידעתי שזה לא זה. אני מכיר אותה שנים, היא היתה החברה הכי טובה שלי. ספרתי לה הכל, היא היתה מתקשרת אלי בשעות בוקר מוקדמות ובוכה על דברים שקרו או יקרו. היינו יכולים לישון באותה מיטה בלי החשש או הצפיה לאקט מיני מצידו של האחר. היינו יכולים ללכת לקולנוע ביחד, להניח ראש על כתף, שלובי ידיים ולהנות מחברתו של האחר.

אז עשיתי זאת בצורה הפחדנית ביותר אבל עם זאת בצורה שמוכרת לנו, כתבתי לה מייל. תמיד כשרצינו לספר משהו אחד לשניה איך לא ידענו איך לבטא או שהנושא היה קשה מידי בשביל להוציא החוצה, הדרך הנוחה והבטוחה ביותר היתה דרך מיילים. מעין שיבוט טכנולוגי של הווית ההתכתבות במכתב ובול.

לא באמת הבנתי בעצמי מה אני רוצה ממנה, ממני, מאיתנו. הייתי בלבטים קשים כשהמונח על הכף היה להפסיד את האדם הכי קרוב אלי, הכי חשוב לי. אבל אני מניח שזה סיכון שהייתי צריך לקחת. מה שכתבתי בפועל היה שונה לגמרי ממה שרציתי. באופן תמציתי במיוחד רשמתי לה שאני חושב שיש לי משהו אליה ובגלל זה אני לא רוצה שום קשר איתה עד שזה יעבור לי. לא מיילים, לא פייסבוק ובטח שלא טלפון. מי אומר דבר כזה למשוש חייו ולאישה אליה הוא מצהיר רגשותיו?

כתבתי. שלחתי. חיכיתי.

חיכיתי יומיים שלמים. יומיים שלמים לא קיבלתי תגובה לא כלום. התתחלתי לתהות האם היא באמת קבלה את הטקסט ששלחתי לה? האם היא קראה? אולי היא בכלל רק מבצעת ופועלת לפי ההנחיות שהשארתי במייל הארור. אחרי יומיים של צפיה וקונפליקטים פנימיים קבלתי תשובה. תשובה מעורפלת משהו שאי אפשר להבין ממנה יותר מידי: אני חושבת על מה שכתבת וכשאגבש מחשבותי אחזיר לך תשובה.

אבל... לא בקשתי תשובה. בסה"כ אמרתי תני לי כמה ימים וציינתי את הסיבה למה. עכשיו אני מנסה להבין מה עובר לה בראש. נכנס לציפיות ותקוות שווא. כשהיא תגיד לא, איך אקבל את זה ומה יהיה טיב הקשר שלנו לאחר מכן? ולהפך, אם תגיד כן? מה אעשה? אני בכלל לא בטוח שאני רוצה בזה.

כל מה שאני יודע עכשיו זה שאני מתגעגע אליה. אני רוצה לשלוח לה איזה שיר טיפשי ששמעתי ביוטיוב, לספר לה על מעללי בימים האחרונים, שאימצתי כלב ושלילה לאחר מכן החזרתי אותו לבעליו המקוריים.

בעוד יומיים סביר להניח שנפגש באירוע של חברים משותפים ולא עוזבת אותי המחשבה לא להגיע כי היא תהיה שמה. זה ימנע המבוכה להתנהג כאילו כלום לא קרה או להפך להיות איתה באותו מקום אבל להתנהג כאילו היא לא נמצאת ולפגוע ברגשותיה.

שעת לילה מאוחרת, עדין חם אבל הדלקתי מזגן. הגוש המציק הזה בין החזה לבטן של רגשות שמתערבבות לך בנשמה לא עוזב אותי.