כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לפעמים אני מקשיבה לשיחות באוטובוסים כשהאוזניות עליי והמוזיקה מכובה. נוברת קצת במה שאנשים מוכנים לשפוך בפני אוטובוס שלם ומחפשת את עצמי בסאבטקסט. אני שומעת על משפחות שהן לא שלי, על אהבות שלא אהבתי, על ריבים שלא רבתי. אני חושבת כמה טוב זה להיות מנותקת מכל הרגשות האלה, קר וטוב. בכל שניה נתונה בעולם מתים אנשים שאני לא מכירה ושאני לא אתאבל עליהם, אנשים נפצעים אנושות ואני לא צריכה לרוץ בבהלה אל אף בית חולים, זוגות נפרדים ואני לא בוכה בעצב, כמה טוב, כמה מכוער. לפעמים אני בקושי חיה, מצטמצמת לכדי שאיפה נשיפה, שדה כוח בלתי נראה מקיף אותי ומחשמל למוות אנשים שמנסים לשנות את הגדרות היצרן. רק היתושים חודרים דרכו בלילה, תזכורת לכך שאני אנושית לטוב ולרע, נחמה של רגעי עצב כאלה.

המכללה מכרסמת לי בחסכונות המעטים ובכוחות הנפשיים, אני מבלה יותר על המיטה בחדר שלי מאשר בהרצאות ואת כל החומר שמעלים אל הדרופבוקס אני אפילו לא מנסה לקרוא. אני כל היום מוצאת שירים נהדרים ביוטיוב ומתמכרת לצלילים הקטנים האלה, לניואנסים שחוזרים על עצמם כמו היפנוט משכיח צרות אבל הצרות לא באמת מניחות לי לנפשי. אני מגלה שאני מעדיפה לא להרגיש בכלל מאשר להתאמץ להרגיש טוב, עוברת מדי פעם מול המראה ומנסה לאהוב את הבבואה שלי, לפעמים זה מצליח, לפעמים זה באמת עד כדי כך פשוט ואני מופתעת לגלות כמה אני קרובה להרגיש חלק ממשהו, אבל תמיד משהו חוצץ.

ובשיחת טלפון ארוכה עם ידיד אני שומעת כמה אני מצחיקה וכמה שהמחשבות שלי נהדרות ואני לפעמים קצת מקווה להיות מישהי אחרת, לא כי אני לא יכולה לסבול יותר להיות אני, אלא כי הייתי רוצה להכיר אותי מבחוץ. להיות החברה הכי טובה של עצמי ולהרגיע אותי שהכל יהיה בסדר, שאני כזאת בסדר, שאני טובה יותר מבסדר. מתחשק לי להיות נהדרת, לא נעדרת. מתחשק לי להיות אמיתית וכנה ומקסימה איתכם, ומתחשק לי בו זמנית להיות מכוערת נורא, להפטר מהניסוח היפה ולהראות את התמונה האמיתית. את הבחורה שלא מסוגלת ללבוש בגדים אמיתיים ולדבר עם אנשים אמיתיים ולעשות פעולות אמיתיות. את הבחורה שכל כך צמאה להרגשה אנושית שהיא צריכה להתנחם בשיחות בטלות באוטובוסים כדי לחשוב "מזל. מזל שאני לא מרגישה שום דבר כבר בעוצמה אמיתית, כי יש מצב גדול שזה היה הורג אותי לפני שהייתי מגיעה לתחנה שלי."