כל מה שאת צריכה עכשיו זה

תנו לי לספר לכם משהו על פוטנציאל: פוטנציאל הוא לא החבר שלכם. פוטנציאל הוא לא איזה משהו נפלא שמרחף מעליכם ועוטף אתכם בפרוותיות כמו דובון אכפת לי מגונן. פוטנציאל הוא לא מכר ותיק שמחלק לכם סוכריות מנטה בכל פעם שאתם נתקלים בו. פוטנציאל הוא פיקציה של מבוגרים, קצת כמו תיק אישי ופיית השינייים. משהו שמספרים לכם עליו בחצי לחישה, בניסיון לגרום לכם להזיז את עצמכם מהספה.

ולי יש פוטנציאל. יש לי פוטנציאל בכמויות. אם היה כזה בנק, הייתי יכולה להיות השרי אריסון של הפוטנציאל. חכמה, אבל עצלנית. מוכשרת, אבל ביישנית. פנים יפות, אבל אם רק תרזי. כל החיים האלה יש לי פוטנציאל. אני סוחבת אותו כמו שק אבנים על הגב לכל מקום שאני הולכת. סבתות ודודים ומורים ומנהלים ומרצים, כולם תופסים לי את היד ואומרים את המשפט הזה שאני כל כך שונאת לשמוע - "חבל. כי יש לך פוטנציאל." כאילו זה איזה נשק לשלוף מולי כשאני לא מסוגלת לעשות משהו, לא רוצה לעשות משהו, לא יודעת איך לעשות משהו. 

תנו לי לספר לכם משהו על פוטנציאל. עם פוטנציאל לא הולכים למכולת, גם לא לראיון עבודה. פוטנציאל לא יכניס אתכם לשום אוניברסיטה מבוקשת בלי ממוצע מרשים ופסיכומטרי מוצלח, פוטנציאל לא יכניס אתכם לשמלה ההיא, פוטנציאל לא יתבטא בציון הסופי. פוטנציאל לא מדיד. אין לו מספר, אין לו כמות. יש לו איזה כובד, כמו שלשלאות אסירים מפעם. לאן שלא תלכו הוא ילך אחריכם וירשרש ויתריס ויציק ויתמעט. פוטנציאל הוא מטבע שאי אפשר לקנות בו שום דבר, רק להעביר אותו הלאה לילדים שלכם בקול פולני ומבט חיוור מודאג.