כל מה שאת צריכה עכשיו זה

חשבתי על סיוון כל הבוקר, אני לא יודעת למה. חשבתי איך ראיתי אותו ביום הראשון של הלימודים וחשבתי "זה המרצה שלנו? דווקא צעיר" זה לא היה המרצה, רק בחור בן שלושים וקצת עם חיוך כזה קלוש שהחליט ללכת על לימודי תואר ראשון כשהוא מוקף בילדים, כאילו אף פעם לא מאוחר מדי ואין שום סיבה לבהלה. עמדתי מאחורה עם עשרים ושתיים השנים שלי והסתכלתי עליו עושה את מה שאני אף פעם לא מצליחה לעשות (משתלב), וחיבבתי אותו כבר מיד. אני שופטת אופי איומה. לקח לי כמעט שנה לראות שהוא לא בן אדם שכדאי לחבב, כל השנה הוא זגזג בין טליה לענבל והתחכם בשיעורים והעיר הערות עוקצניות. אי אפשר היה לתפוס אותו לבד או להחליף איתו מילה, ובכל זאת הוא היה מחייך אליי בבקרים ואומר "היי, הגעת" בקול מופתע. הצחיק אותי שהוא שם לב תמיד כשלא הגעתי אבל אף פעם לא עשה עם זה כלום, אף פעם לא אמר "חסרת" או "את דופקת לעצמך את התואר" כמו שכולם היו אומרים. כשכבר הפסקתי להגיע סופית דמיינתי אותו יושב כמו תמיד בין טליה לבין ענבל על שולחן העץ שעל הדשא, מדבר על כל השיעורים השונים ועל איך צריך לעשות משהו בסופ"ש. הוא לא הטיפוס שלי בכלל. אני תמיד מחפשת את האנשים האלה עם החור הענקי בלב ומנסה לזחול לתוכו ולהרדם שם לזמן מה, ואני לא בטוחה שלסיוון יש מקום בין כל הבנות האלה והחיוכים וההערות, לא בטוחה שיש לו אפילו חור קטן בלב עבורי. אני לא יודעת מה אני רוצה מגברים. איך אני רוצה שהם יראו אותי. האם אני אחות, חברה הכי טובה, האם אני קיימת בכלל עבורם. קצת ויתרתי על הצורך הזה באהבה מהסוג הרומנטי. איבדתי עניין בכל דבר שמעבר. הסתכלתי על רשימת אנשי הקשר שלי והסתכלתי על כל השמות האלה של אנשים שאני אף פעם לא אדבר איתם כבר. תהיתי אם למחוק את המספר של הבחור שאהבתי כל כך לפני מעל לשנה, אבל לא מחקתי. במקום זה הלכתי אל השם של סיוון והסתכלתי על הספרות הקלות לשינון ואז לחצתי "מחק". חמש דקות אחר כך הוא שלח לי הודעה בפייסבוק ששואלת למה לא באתי למבחן. כתבתי "אני בחורה עם בעיות", וחייכתי, והלכתי אל המיטה שלי כאילו היא הרפסודה שתיקח אותי מהאי השומם הזה. נרדמתי כמעט מיד.