כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אני אוהבת את הלפטופ שלי. הוא גדול, מגושם, רק בן שנה וכבר מקרטע, אבל אני אוהבת את הלפטופ שלי. אני תמיד מרגישה חרדה קטנה בכל פעם שאני לוחצת על כפתור ההדלקה ומדמיינת לרגע שלוקח לו טיפה יותר מדי זמן להראות סימני חיים. אני מניחה שזה בגלל שהלפטופ שלי ואני זה סיפור אהבה בלתי נשכח, הוא נמצא בצד שמאל של המיטה הזוגית שלי כבר נצח והוא הדבר הראשון שאני רואה אחרי השינה והאחרון שאני רואה לפניה. אני אוהבת את הלפטופ שלי. לא אכפת לי שאין בו מספיק מקום לכל הסדרות שאני מורידה, לא אכפת לי שעותק הווינדוס 7 שלי לא חוקי והודעות קופצות כל חצי שעה, ולא אכפת לי שחיי הסוללה שלו כל כך קצרים שהוא לא מחזיק לי אפילו שעתיים בלי מטען. אני-אוהבת-את-הלפטופ-שלי. בעיקר כי אין לי אחר.

ועכשיו, הלפטופ שלי גוסס. איך אני אמורה להרגיש כמו קארי בראדשו לא זנותית לא סוסית כשאני כותבת פוסטים ממחשב נייח? הסיפור שלנו מתחיל בחיבור הבלתי נמנע של המחשב אל המטען. הסוללה כמעט התרוקנה ומכיוון שלא רציתי לקטוע את הפרק של 'בונז' באמצע פשוט חיברתי את המטען והמשכתי לצפות. זמן לא רב לאחר מכן המחשב השמיע את יללת ה"נותרה לך 10% סוללה, ביצ'" שלו וגילתי שהמטען לא ממש עושה עבודתו נאמנה. סובבתי אותו בשקע כמה פעמים וכשהראה סימני חיים חזרתי לסדרה, אך כמה דקות לאחר מכן שוב אותה הודעה אומללה קפצה. בעודי תוהה אם הבעיה היא במחשב או במטען החלטתי להתקשר לאחי הגדול ולבקש ממנו את המטען האוניברסלי שהשאלתי לו לפני חצי שנה בחזרה כדי לבדוק מאיפה מקור הבעיה, כך נודע לי שהמטען הלך עם המחשב שלו לגרושתו הטריה, הידועה בכינוי שנתנה לה אמי [וכולנו אימצנו בחום לב] - "הזונה בת זונה".

אזהרה: פסקה זו מכילה תוכן בוטה שמנוסח בצורה גרועה כי חטפתי התמוטטות עצבים תוך כדי כתיבת הפוסט.

הזונה בת זונה [שמאחורי כינוייה אני עומדת לחלוטין] גורשה בבושת פנים ממשפחתנו אחרי נישואים של שנתיים בלבד לאחי הגדול. לאחר שזיינה חצי שכונה החליטה לזיין את אחי בדרך הפחות כיפית, לקחה קצת יותר מחצי, והתנדפה לה כמו פלוץ ברוח. עם המטען שלי. עם.המטען.שלי.  עכשיו, תקראו לי דרמטית, אבל אני רוצה TO GO APESHIT על הצורה שלה כרגע. איזה חרא של בן אדם צריך להיות כדי לקחת חצי מהרכוש של גבר שבגדת בו שוב ושוב, פלוס הפאקינג מטען אוניברסלי של אחותו הצעירה ממך רק ב3 שנים, יא מזדיינת אחת. החרא הזה עולה כמעט מאתיים שקל יא בת זונה, את יודעת שאני לא מוציאה שקל על עצמי כדי לשלם שכר לימוד, לא קניתי בגדים כבר פאקינג שנה. מה. למה להיות חמדנית. אני יושבת כמו מפגרת ושוקלת לתלות את עצמי עם הכבל של המטען הלא מתפקד הנוכחי שלי, בעודי פוזלת אל המחשב הנייח שלי שיושב דומם כבר שלושמאותומשהו ימים. אני רק מסתכלת על השולחן שעמוס בכל מיני דברים שאני בחיים לא הולכת להניח במקומם הנכון ועל הכיסא הלא נוח שמשמש לי כארון מאולתר והמוח שלי צורח "NEVER AGAINNNNN". בא לי לבכות. כוס אמא שלה, תמות נפשה עם פלישתים.