בן עשרים ואחת, ומת מפליטת כדור. גיסי נאנח כשהוא מספר לנו על זה, הוא משרת באותו בסיס שלו, הוא אומר "הוא היה ילד טוב" ואחרי זה שותק לגמרי. האחיין החדש שלי בוכה טיפה, הוא מן יצור קטן, ורוד לחיים. מה הוא כבר יודע על העולם הזה. כשאחותי היתה בשירות שלה לפני עשר שנים היא סיפרה על ילד טוב אחר שמת באותה הדרך כמעט. אמרה "זה שיגע את הבחור שהיה איתו, זה הרס לו את החיים".
אני נזכרת בנשק שישב לנו במשרד בבסיס, ליד המקרר. תמיד הייתי מרימה אותו לאחד הארונות כשהייתי רואה אותו, אפילו שאסור היה לי לגעת בנשק בכלל. החייל שהנשק הזה היה שייך לו, פקיד עצלן שלא באמת הראה אכפתיות לשום דבר אף פעם כל הזמן היה אומר "אם מפריע לך את יכולה להחביא אותו, הוא בכלל לא טעון".
אני נזכרת איך פעם אחת אחד מעובדי הרס"ר נופף בו כבדיחה. זה היה חורף, הוא משך את כובע הצמר השחור שלו על כל הפנים כדי להראות כמו שאויב אמור להראות, נטול פנים ומאיים. אמרתי לו "יש סיבה שלא נתנו לך אחד כזה אתה יודע" ובתגובה הוא צחק וכיוון אותו אליי. חשבתי, אם הכדור הזה יפלט אני לא אזכה עוד לראות את האחיין שלי. חשבתי "כמה טוב שמצאתי משהו שמכריח אותי לחיות", כאילו הרצון לחיות והיכולת לחיות אי פעם היו אחד.
זה היה מיותר לחלוטין. מחר יקראו לזה טעות אנוש. תמיד כשאומרים "אנחנו רק בני אדם" אני רוצה למחוק את ה'רק' הזה מהמשפט. אנחנו החיים עצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: