אני שולחת לך הודעה בפייסבוק ומשולש צהוב עם סימן קריאה בתוכו מופיע ליד סימן השאלה שהקלדתי. אלוהים יודע שסימן השאלה הזה לא בא לי בקלות, אני יושבת מול המחשב מתשע ותוהה איך לתקן את הקרע הזה ביננו מבלי לתפור אותנו עם מחט. זה כואב. אני שונאת דברים מסובכים, זה מרגיז אותי. אני מרגישה חולשה בברכיים לפעמים כשאני חושבת עלייך, כאילו הרגליים שלי לא יעמדו בנטל לאורך זמן רב ואני נכנסת אל המיטה ומושכת מעליי את השמיכה כאילו זה פיתרון. אני לא מצליחה להיות לך חברה טובה. אני לא מצליחה להביא את עצמי לשאול אותך איך אתה מרגיש ואם אתה צריך איזה כתף, איזו יד. אני אנוכית ככה. אני שומרת את הידיים בכיסים, אני תמיד מפחדת שהאצבעות שלי ילכדו בדלת אם פתאום תחליט לטרוק אותה תוך כדי שאני עוברת. עברנו משיחות שנמשכו שעות למחסום השורה וחצי, והחלק הכי גרוע הוא שאני לא זרה לתרחיש הזה בו אני מאבדת אנשים בתוך השתיקה. זה סימני שאלה וסימני קריאה. זה קצר בתקשורת. זה דרקון קומודו. זה אנחנו. זה תכף נעלם לגמרי. זה לא יכאב כל כך אחר כך, חבל. איכשהו אני לא לומדת לקח אף פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: