כל מה שאת צריכה עכשיו זה

כבר אחרי חצות אבל אני לא מראה סימני עייפות או שכרות. אני מסתכלת מסביב וכולם בוהים בתוך האייפונים שלהם, מאובנים מעל כוסות משקה מזיעות מקרח. בימי רביעי יש קריוקי, שתי בנות שיכורות ושמחות לב צועקות אל תוך המיקרופון שיר אקראי של אייל גולן שמדבר על כמה עצוב לו שההיא עזבה. אנשים בוחרים את השירים הכי מדכאים ביקום כשהם שיכורים, אני תוהה למה. מאחוריי יש שולחן של קבוצת אנשים קולניים במיוחד, שני גברים בני שלושים למראה ושתי וילדות שנראות בכיתה י' שצועקות את המילים בקול צווחני, המבט שלהן מרותק אל הפלזמה הגדולה שתלויה מעל הבר ובמילים של השיר שמתמלאות בצבע צהוב בכל פעם שהשורות מתקדמות לשום מקום. אני קוברת את עצמי בקערת הבייגלה התפל שמביאים בחינם לכל שולחן ואחרי זה מסתכלת על הכוסות הריקות שלי שעומדות בקצה השולחן כמו אות קין. מלצרית בודדה שעובדת בכל המקום עוברת בין הקהל ומרימה זוג כוסיות ריקות ממני בעצלתיים, משאירה מאחור עוד שתיים להמשיך לנעוץ בהן מבטים. אני תוהה אם השמלה שלי מתאימה לכל הפוזה במקום הזה, סגולה עם פרחים לבנים שקניתי לפני ארבע שנים כבר, איך שהזמן רץ. אני מנסה לחסום באוזניים את השירה הצורמת וחושבת על שירי פולק טובים שחבל שלא מנגנים במקום רעשי הרקע האלו. הברמן דורש כפיים לבחור בשם אלמוג שיש לו יום הולדת ועוזב תכף את הארץ, אני מדמיינת איך בעוד חודש מהיום הוא ישב בפאב אותנטי כזה באיזה עיירה קטנה בצפון אמריקה ובקריוקי שלהם יש רק דברים כמו דייר סטריטס ולו ריד והכי המוני שיש להם להציע זה שירי קאנטרי על כוסות פלטסטיק אדומות. אני הולכת אל השירותים המזוהמים ומסתכלת במראה וכועסת על עצמי שאני חושבת יותר מדי במקום בו הולכים כדי לא לחשוב בכלל. אני חוזרת אל השולחן ומחייכת לחברות שלי. שותה עוד שוט אחרון וסופחת אליי את כל עשן הסיגריות שבמקום ומרגישה איך הוא נדבק לי בשיער ובפחדים ובמחשבות על השנה החדשה, מכתים בנונשלנט את כל האפיזודה הזאת שאני עברת.