כל מה שאת צריכה עכשיו זה

יונתן ישב על הספה והעביר את האצבעות שלו על הריפוד המעקצץ והגס. בארון עם דלתות הזכוכית שמולו הוא קלט שבריר השתקפות שלו והסיט את העיניים לכיוון אחר במהירות. סבתא שלו חייכה חיוך מקומט ושמה את היד שלה על שלו. "נו, עוד שנה", היא אמרה במן אנחה מוזרה. יונתן משך בכתפיים והשתדל לחלץ חיוך כנה עבורה. הוא חשש שאם ימתח אפילו מעט את עור הפנים שלו כל השרירים יתעוותו באופן בלתי רצוני והוא יתחיל לבכות כמו ילד קטן. "איך בעבודה", היא שאלה והסתכלה לכיוון המטבח. "הכל בסדר, נחמד", הוא אמר והסתכל גם כן לאחור. "את רוצה לצאת אל המרפסת עד שכולם יגיעו?", הציע בחוסר אונים לאחר שתיקה בת כמה דקות. "לא. אבל תצא, תצא אתה. יש אוויר טוב." יונתן קם מהספה, משתדל לא לזנק במהירות מחשידה והעיף מבט אחרון אל הארון, ההשתקפות שלו נעלמה מהזווית בה עמד והוא חש הקלה. במרפסת הוא שקל להוציא סיגריה, אבל מכונית לבנה בדיוק נכנסה אל החנייה. אחיו פתח את הדלת וחייך. אשתו יצאה באיטיות והתפנתה להוציא את שני הילדים מכיסאות הבטיחות. למרות כל רעשי הרקע יונתן שמע את הקליק הקטן של החגורות הנפתחות וחייך. הילדים רצו אליו בידיים פרושות ונאחזו בבגדיו. אחד מכניס את ידיו לכיסו באגרסיביות והשני חיבק אותו ושאל "מה הבאת לנו?". יונתן זרק אחד מהם באוויר ותפס. גיסתו עלתה באדישות במדרגות והעבירה יד ענוגה על ראשו של הילד הקטן ביותר. "לא מה יוני הביא לכם", היא מתקנת. "מה אתם הבאתם ליוני, זוכרים? יש ליוני יום הולדת". היא התיישבה על כיסא הנצרים ובקשה מבעלה להביא לה משהו קר לשתות. "הנסיעה הזאת גמרה אותי יוני, גמרה. מה איתך?" יונתן אהב שהיא קראה לו יוני. היא היתה היחידה שעשתה זאת, והוא תמיד תהה למה אף אחד אחר לא קיצר לו את השם בחיבה כזאת. אחיו שאל "אמא פה?" ויונתן אמר "במטבח" בתמציתיות. "מזל טוב", היא אמרה. הם נשארו לבד, כל המבוגרים היו בפנים והילדים שוטטו במדשאה הגדולה. יונתן פחד להסתכל עליה ליותר מכמה שניות בכל פעם. היא היתה כל כך אמיתית, לא כמו הנשים מהעיתונים, לא כמו כל החברות הקודמות שהיו ליונתן, אמיתית. היא נעמדה וקראה לילדים לבוא. "יש עוגה", פיתתה אותם. אמא של יונתן יצאה מהמטבח עם עוגת ביסקוויטים פשוטה מצופה בשוקולד מריר. על העוגה היו שני נרות, הספרות שלוש ואפס, עומדות בגאווה קצת מתריסה. יותר מהכל יונתן השתוקק פתאום לנרות אמיתיים עומדים, לשלושים נרות על העוגה הקטנה שלו כדי שיוכל לכבות ולדמיין שכל אחד מהם שווה משאלה אחת תמימה. הילדים טיפסו על הכיסאות ועמדו עם נעליהם הקטנות. "יש לנו יום הולדת", אחד מהם אמר, "יש לנו מסיבת יום הולדת ואחרי זה מ-ת-נות". ויונתן חייך ואמר, כן. לשניכם יש יום הולדת. כל אחד יכבה עכשיו נר", והסתכל על האנשים הקטנים בתבוסה בזמן שריח עשן קלוש התפזר סביבו ברוח הקייצית. יום הולדת שמח, אמר.