כל מה שאת צריכה עכשיו זה

עצוב לי נורא. 

אני מנסה ממש חזק להיות אמיצה וקלילה, אבל אני מתחילה להרגיש כאילו האדמה שאני עומדת עליה היא שדה מוקשים או חול טובעני ואני כל הזמן צריכה לקפוץ מנקודה לנקודה ואין שום מקום בטוח לעצור ולנוח בו. דברים מתפרקים לי בידיים וכל מה שאני יכולה לעשות לגביהם זה לבכות, או לצחוק ולהעמיד פנים שכלום לא קרה, או לחשוב עד שאני מעלה עשן שחור. אני לא אוהבת את חוסר האונים הזה, אני לא חושבת שיש משהו נורא יותר מהתחושה הזאת בכל העולם כולו. גם אחרי כל השנים האלה ועם כל הדברים האיומים שכבר עברתי, אני עדיין לא יודעת באמת איך להתמודד עם חדשות רעות, אני עדיין לא בטוחה איך מגיבים לסכנת המוות המרחפת מעל הראש של בחור בן 23 שלא יודע כמה הוא תופס מקום בראש שלי, הלב שלי לא עומד בכל זה בכלל. הלב שלי בגודל מטבע עשר אגורות מלוכלך, אני כל הזמן בורחת מלהרגיש דברים אמיתיים כי אני מרגישה כל כך זקנה כבר. אני בת מאה עם שיער שיבה מרוב שהרגשתי כל כך הרבה כל הזמן. חשבתי שהנה, זה הזמן שלי להיות צעירה ומטופשת ומצחיקה. חשבתי שאולי אפשר לא להיות עצובה לזמן מה.

והנה סבתא שלי, שחצי ממשקל הגוף שלה נעלם בחודשים האחרונים והיא עדיין מחייכת ועדיין מתרוצצת ומכינה אוכל כאילו היא ילדה בת 20. היא כל הזמן מתנדנדת ומסוחררת כאילו היא תכף נישאת ברוח כמו עלה. היא אפילו לא מצליחה לקלוע לשם שלי ב90% מהמקרים. היא חדה כמו סכין כשזה נוגע למה היא מוסיפה לסיר ואיזה תבלינים צריך מהארון, אבל לוקח לה נצח לסיים את משפט ככה שאני אבין מה היא מבקשת. אני מהנהנת כל הזמן ומחייכת ועוזרת לה לגלגל סיגרים וחושבת שלא לפני כל כך הרבה שנים הייתי גרה אצלה והכל היה נראה לגמרי אחרת. היינו רק אני והיא ובלילה הייתי יוצאת למרפסת ויושבת על המעקה ומריחה את הריח הטוב מהמאפיה שבצד השני של המדרכה, זה היה עולם אחר. לא היה לי מחשב ולא היה לי טלפון ולא היה לי אף אחד לדבר איתו מלבדה וזה בכלל לא היה כזה נורא. היה מן שקט כזה בראש שלי שאני לא חושבת שאני אזכה לו שוב אי פעם. 

ומה עכשיו.