כל מה שאת צריכה עכשיו זה

תשמעו מקרה מרתיח דם:

לפני שעתיים אחותי התקשרה אליי וביקשה ממני לבוא לשמור לה על הילדים לרגע כדי שהיא תעשה כמה סידורים, כמובן שהסכמתי ומיד נכנסתי לרכב ונסעתי אליה. אחותי גרה באותה העיר, אבל בשכונה חדשה ומרוחקת יחסית. למי שצועד ברגל מצפה הליכה של כ-חצי שעה על מדרכה צרה באמצע חורשה חשוכה ולא מוארת כמעט, חוויה לא נעימה לאדם בוגר ובטח ובטח לא לילד. כשעברתי עם הרכב שם הבחנתי בילד שגורר רגליים על המדרכה. עצרתי בצד ושאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שהוא התקשר לאבא שלו שיבוא לקחת אותו ושאבא שלו אמר לו "אם אתה הולך ברגל לחברים שלך אתה יכול גם לחזור ברגל". הילד היה על סף בכי. הצעתי להסיע אותו הביתה והעיניים שלו מיד נדלקו בשמחה. הוא הסביר לי לאן לנסוע ואמר "הנה, זאת החניה שלנו". אבא שלו ישב בחוץ על ספסל ודיבר עם מישהו - כנראה אחד השכנים. כשהילד יצא מהרכב הוא אמר לו "נו, רואה איך הסתדרת? לא כל הזמן אבא אבא, הנה הביאו אותך עד לדלת". אמרתי שלום לילד ולאבא אמרתי [תוך כדי שאני מחזיקה את עצמי חזק שלא לחנוק אותו] "זה יפה שאתה מנסה ללמד אותו עצמאות ואולי בקיץ הוא יכל לחזור הביתה ברגל בלי בעיה, אבל עכשיו זה חורף ומסוכן.." כמובן שהאבא קטע אותי מיד ואמר "מה קרה, שיתחספס קצת". בשלב הזה איבדתי סבלנות לגמרי, אמרתי "ואם מישהו שהוא לא אני היה עוצר לילד שלך והוא היה עולה איתו לרכב וחס וחלילה הוא היה נפגע - בכל דרך שהיא, מה היית אומר לו? לא נורא, התחספסת? מה היית אומר לעצמך? זאת חצי שעה של הליכה בחושך ואין אפילו בן אדם אחד שיראה אם מישהו מכניס את הילד שלך לרכב ונוסע!!"

אחרי זה סגרתי את החלון ובכלל לא נשארתי לשמוע מה היה לדביל הזה להגיד. נופפתי לילד שבינתיים עמד המום ליד הדלת של הבית שלו ונסעתי משם.

הילדים שלכם נופלים בין הכיסאות ואתם לא רואים אותם ממטר. 

 וגם אני הייתי אחת מהם, המוטו של אמא שלי היה ועודנו "תסתדרי" על כל דבר שאני עושה בחיים, אבל אם למישהו היה אומץ להגיד לה "תפתחי את העיניים" אולי היא היתה שמה לב ודברים היו יכולים להיות שונים לגמרי עבורי. אני מקווה ממש שהרגע הזה יצרב לו בתודעה בכל פעם שהוא חושב להגיד "שיתחספס קצת". טיפש.