ותנו לי להגיד לכם משהו, זאת חתיכת אוזן חולה ודלקתית. אני משתדלת לצחוק על זה בשביל שהפוסט לא יהיה -עד כדי כך מדכא- אבל השגרה שלי כבחורה עם כאבי אוזניים מזעזעים כוללת בעיקר בכי מטורף בעודי שוכבת במיטה בלי לזוז, מוקפת במלא טבליות אקמול ונורופן ריקות. אני מתחילה לחשוד שואן גוך בכלל לא היה מטורף. כאב לו וגם לו הרופאה לא הביאה משהו מועיל יותר ממשחה שרק מכאיבה יותר, אז הוא כרת את המאדרפאקר. כי הוא קשואח, זה למה.
בנורפן ה25 שלי הציור הזה נראה למעשה היפר-ריאליסטי.
במהלך הימים האחרונים למדתי הרבה על יכולת ההתמודדדות שלי עם כאב. בעיקר למדתי שאין לי יכולת כזאת. לא חילקו לי, לא היה באפסנאות או משהו. אנשים מסביבי דיברו וצחקו והצליחו להזיז את צד ימין של הפנים שלהם ואני הרגשתי כמו ידידנו הארווי ויכולת התנועה של הפנים שלי היתה מוגבלת ממש. שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני בחורה שמחייכת, כולם יודעים שאני קקה בן אדם שאוהב לזעוף ולקטר, אבל הבעת הפנים הזאת 
לא ממש באה בחשבון כי לחרוק שיניים גורם לי לפרוץ בבכי כמו ילדה בת 14 שגילתה שפוסטינור זה יותר מדמי הכיס שלה. אי לכך ובהתאם לזאת, כשאני לא בוכה אני עוטה את הפרצוף הזה 
ומשתדלת שלא למצמץ יותר מדי, כדי שאף אחד לא יתחיל איתי שיחה. [היי, עכשיו כשחושבים על זה, לא הרבה השתנה עבורי]
במחלקת הסחות הדעת, הורדתי מלא סרטים שאני לא באמת יכולה לראות כי הם סרטים ש'חייב לראות בקולנוע' [תרגום: ראיתי את הטריילרים שלהם בקולנוע כשהלכתי לסרט אחר עם ידיד ועכשיו הוא מתעלל בי רגשית כדי שנראה גם את אלה בקולנוע. למה הוא לא מבין שאני ענייה?!?!]
כדי לא להתעצבן הלכתי והורדתי מלא פרקים חדשים של הסדרות האהובות עליי [חה! לזה אין הקרנה ביס פלאנט!] וניסיתי לראות חלק מהם.
אחת הטעויות היותר גדולות שלי לשנת 2013 [ולא אכפת לי שעוד לא עבר חודש אחד אפילו] זה שניסיתי לראות אמריקן איידול. למי שלא יודע, ואני מניחה שרובכם הגדול לא יודע כי יש לכם חיים וכל זה, בדמות השופטת הנשית השנה חולקות את הכס מריה קארי וניקי מינאז'. עכשיו, נתעלם רגע מהאירוניה שבחורה שלא יודעת לשיר, מתלבשת כמו טרול, ולא סגורה על המבטא שלה אף פעם נבחרה להיות שופטת במה שנחשבת תחרות השירה המפורסמת בעולם - הבחורה פשוט לא יודעת לדבר. זה מחריד. היא פשוט מסתכלת על כל בן אדם שני ואומרת "אתה נראה כמו כוכב. יש לך חברה?". נקודת האור היחידה שעוד שאבתי מ2 הפרקים שכבר ראיתי זה שבערך כל 4 דקות מריה קארי מייבשת אותה בקלאסה מעוררת הערכה וניקי כהרגלה דופקת פרצופי "וטאבר", בדיוק כשנכנס לאודישן מישהו שאומר שהוא מעריך כל כך את מריה והוא רוצה "להחזיר את המוזיקה הישנה והטובה". עקיצה לא קטנה לברבי צ'רנוביל, שפשוט ישבה שם ונראתה ירוקה. ליטרלי.
פינת הלהודות לאקדמיה:
אז מסתבר שחלק מכם בחר בי כמועמדת לגולדן בלוג, ורגע של כנות נקבתית משתפכת - זה ממש נוגע ללב שאנשים מעריכים אותי בצורה הזאת. באתי לבלוג הזה סקפטית מאוד לגבי איך שהוא הולך להראות ואיך שאני הולכת להתמודד עם זרם המחשבות הבלתי פוסק שלי, ובסוף יצא מזה אחלה דבר, כי כיף לי מאוד לבוא הנה ולכתוב פה, וכיף לי עם הקוראים הקבועים שלי שהם כמו הכיתה הטיפולית, ואני מאוד אוהבת את כולכם ואתם אחלה ממש. אז תודה רבה לכם, ותודה לשכנים על הWI FI, לא הייתי יכולה בלי.
ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לדחוף עוד שעה של בכי לפני שאני אתחיל לחשוב מה ללבוש לחתונה שיש לי הערב. הכלה התקשרה אישית כדי להגיד לי שגם אם האוזן שלי הופכת לסגולה ונושרת, כדאי לי מאוד להיות שם בשבע וחצי יחד עם המלצרים שממרקים את הסכו"ם, אחרת היא תצוד אותי בשמלת הכלה שלה כאילו זה סרט של טרנטינו, וכולנו יודעים איך אלה נגמרים.
אוהבת, דואבת, ומאוהבת באחיינים הקציצתיים שלה
פפילון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: