כל מה שאת צריכה עכשיו זה

well fuck you too, פרסומת אקראית בעיתון.

סקירה ממורמרת של אירועי השבוע האחרון:

כמות מבחנים שעשיתי עד כה: 4

כמות מבחנים שהוכתרו כהצלחה: 1 אולי

תכנונים לעתיד: להגדיל לכם בשנקל תשעים?

שעות שינה מצטברות: מינוס שש

רמת התלות שלי בסיכומים של אנשים אחרים VIA דרופבוקס: כמו תינוק רעב שמחפש פטמה

כמות הפעמים שהתעצבנתי על שגיאות כתיב בסיכומים של אנשים אחרים VIA דרופבוקס: 6 לשעה, עם סטיית תקן שקרית כלשהי כי אני לא יודעת סטטיסטיקה

מספר האנשים ששאלו אותי היום לפני הבחינה בנימה ספק מתלוצצת ספר רצינית "את עוד לומדת פה?": 4

מס' האנשים שקיבלו ממני מבט עייף ואת התשובה "לא, סתם באתי להיבחן בשביל הידע הכללי": 4

אנשים שאמרו לי לחזור לפייסבוק כי הם מתגעגעים למרמור שלי השבוע: 3

מה האגו שלי שמע: את הכל, הוא פשוט עייף מכדי לעשות עם זה משהו.

תמונה שנתקלתי בה בניינגאג אתמול [היום?] ב5 בבוקר וגרמה לי לצחוק ממש בקול. זה היה צחוק של 'אני עוד שניה נשברת והולכת לירות בבית הספר הסמוך', אבל never the less - צחקתי.

ביום שבת זכיתי להצצה מקרוב על מה חלקכן עוברות ביום יום. קמתי בבוקר ולא אכלתי. זאת לא היתה איזו מחאה, פשוט לא הייתי רעבה. ישבתי לי עם בקבוק מים מול המחשב ולמדתי והתמרמרתי ונישקתי אחיינים ולפני שהבחנתי כבר היה שבע וחצי בערב. באתי למטבח כדי לאכול משהו, ואמא שלי החליטה לריב איתי על משהו מפגר כמו כביסה או למה לא נולדתי בן, אז הלכתי לחדר בלי לאכול. בתשע קלטתי שיש לי בדיקות דם בבוקר ושאני רשמית בצום משמונה כבר. זה היה התזמון המושלם של היקום להיות הקקה הטורדני שהוא תמיד, ולכן אחותי בדיוק שלחה לי בווטסאפ תמונה של זה:

פפי.רוצה.עוגה.

מכיוון שהייתי רעבה ממש וכבר מיציתי לימודים ומיציתי לסדר דברים בחדר [אפילו הדסקטופ שלי עבר מתיחת פנים] עברתי לווטסאפ, שם אביב בידר אותי וסיפר לי על ערוץ חדש ביס: ערוץ ים תיכוני

WIN.

בבוקר התייצבתי בקןפ"ח הקרובה לביתי בשביל הבדיקה. אף פעם לא ברור לי למה מקצים לבדיקה המקוללת הזאת איזה שעה אחת בלבד וגם היא בפאקינג שבע בבוקר, ומשאירים אותך להלחם על תור פנוי כמו שזורקים לערימת חתולים חתיכת שניצל של יום שישי ומחכים לראות מי מאבד עין קודם.

אז חיכיתי בתור כמו אזרחית למופת בזמן שקשישים מסביבי ערכו את הקרב התמידי של 'אין לי תור אבל אני צריך להיכנס קודם כי תכף באים למדוד לי ארון קבורה'. זה היה משעשע עד שאחד מהם ניסה לזייף התקף לב [טרוסטורי] מבלי להבין שהתקף לב מזכה אותו בטיול למיון, לא בבדיקת דם לפני כל השאר. אחרי תקופה שנמשכה נצח [אפילו הנינים של הזקנים שהיו בתור כבר קיבלו נינים משלהם] הגיע תורי ונכנסתי. האחות היתה נחמדה, ואני ניסיתי לקיים את המשפט הידוע של 'להתלוצץ עם רופאיי' עד שקלטתי 2 דברים.

1. האחות הזאת לא רופא ולא נעליים

2. להידקר באופן חוזר ונשנה בשבע וחצי בבוקר ממש לא הכניס אותי למצברוח של התלוצצות.

מסתבר שיש לי 'ורידים עמוקים'. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני חושדת שבקרוב מאוד הורידים שלי יפתחו בלוג משלהם ויכתבו שירי הייקו על איך הם לא קיבלו לחמניה עם השוקו בקייטנה ההיא בכיתה ב'. 

ולסיום, אני וחברה מדברת על בדיקות הדם:

היא: כאב?

אני: הפעם האחרונה שכאב לי ככה זה כששמעתי שמבטלים את ג'רזי שור

היא: לא נורא, לא נורא. לתרום דם זה חשוב

אני: לא תרמתי אבל, עשיתי בדיקות סה"כ

היא: את בהריון?

אני: את מפגרת?

היא: יכול להיות. אבל את שומעת, דווקא השבוע הלכתי לתרום דם. זה באמת חשוב.

אני: וואלה? איפה?

היא: היתה ניידת ליד התחנה מרכזית אז הלכתי

אני: מה, ככה בספונטניות?

היא: כן.

-שתיקה-

היא: זה מציל חיים

-שתיקה-

היא: וצריך להגביר מודעות

-שתיקה-

היא: והיה לי קצת זמן אז אמרתי למה לא..

-שתיקה-

אני: אז היה שם פרדמיק חתיך הא?

היא: ממש.