כל מה שאת צריכה עכשיו זה

זה מעניין איך ההיסטוריה האישית שלי ממלאת את האתר הזה ואני אף פעם לא מרגישה את הסכנה שטמונה בכך עד שאני רואה פתאום את האגרוף לבטן מגיע לעברי. לפעמים אני מסתכלת על כפתור ה'בלוג אקראי' במן חשש, כי זה מרגיש כמו הכניסה המסומנת באדום אל שדה של מוקשים. אני תמיד לוחצת במחשבה שאני הולכת להתפוצץ, אבל כלום לא קורה. במקרה הטוב [יחסית. נקודתית.] אני מגיעה לאיזה בלוג שהתוכן שלו לא קורץ לי בכלל, במקרה הרע אני נופלת על מישהו שהכרתי פעם וזה כמו ללכת לאיבוד באיזה סמטה חשוכה של זכרונות. זה בלתי נמנע מבחינתי ללכת אל הארכיון ולחפש את השנה המדויקת בה אני מככבת, לחפש את עצמי בין השורות ובתגובות.

כשהגעתי לבלוג של מתיאס [שם בדוי] רציתי לבכות, אבל הדמעות סרבו לצאת פתאום. זה היה כמעט מביך עבורי, הרי בכיתי כל כך הרבה על כל כך פחות בחיים האלה, שזה הכעיס אותי ממש. מה זאת אומרת לא לבכות. זה הרי הבלוג של מתיאס [שם בדוי], ואם היה אי פעם מישהו באתר הזה שהסיט את החיים שלי ממסלולם, זה הוא. העדכון האחרון שלו היה ב2010, מאז הוא נעלם אל תוך יקום מקביל בו אנחנו זרים שלא יפגשו שוב לעולם. אני חוטפת מין פלאשבק של הידיים של מתיאס עליי, אני מנסה להיזכר אם חיבקתי מישהו אחר מאז. אולי בחור אחד, חיבוק מנומס מאולץ כזה. אף אחד לא נוגע בי ככה יותר כבר. אני לא מסכימה.

פתאום זה מכה בי, שהזמן שלא דיברנו פתאום גדול יותר מהזמן הכולל של ההיכרות שלנו. זה גורם לאיזה מחנק בגרון. אנחנו זרים מושלמים עכשיו, אי אפשר לדמיין אפילו איך פעם היינו רואים סרטים מצוירים במיטה בשבת בבוקר ומקניטים זה את זאת. זה כאילו כל האינטימיות הזאת לא מתה, אלא סתם התפוגגה אל האוויר הקר, בזבוז של רגש. אני עוברת על כמה פוסטים, רובם קצרים ולא מובנים. לא הבנתי גם אז. מתיאס [שם בדוי] לא היה חובב גדול של תרבות הת'כלס, הוא אהב לתמצת לכמה משפטים את החיים שלו ולא לחזור להסתכל עליהם יותר מדי. עכשיו הוא כבר השתחרר ובטח סיים עם הפסיכומטרי, אולי אפילו כבר התחיל ללמוד. משהו חכם ופרקטי, משהו שלא מעניין אותו בכלל. הוא בטח מצא מישהי יפה, מישהי פשוטה, שלא רועדת באמצע הלילה ובוכה למגע. הוא בטח משווה בראש שלו ביני לבינה, אני יכולה להבין את זה שאני בטח מפסידה. זה לא מכעיס אותי בכלל, אני תמיד משוכנעת שאותי הוא תמיד יאהב [אהב] יותר. בשניה ההיא אני כבר יכולה כמעט לטעום את הנמשים, אז אני סוגרת את החלון בעיניים יבשות, עייפות.

אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, לכו תדעו. אני פתאום מקווה.