ככל שהימים לסדר פסח הולכים ומתמעטים אני מגלה שאני מגיעה לכל מיני סיטואציות מוזרות של עצלנות שהולך ונהיה קשה לתאר. אתמול באמצע צחצוח שיניים אינטנסיבי עפה לי קצת משחת שיניים אל המשקפיים [כשרונית, אני יודעת] ולא ניקיתי את זה מהעדשה בתור מחאה על מגדר ונשיות ותפקיד האישה בפסח [לא היה לי כוח בקיצור]. זה היה כל כך בולט שאבא שלי תלש ממני את המשקפיים, ניקה עם החולצה שלו והחזיר לי [לא מבלי למלמל "אתן לא מתפקדות דקה בלעדיי אה" אליי ואל אמא שלי, שבדיוק היתה עסוקה בלקרצף את המקרר. הבעת פנים של שתינו: פרייסלס.] חצי דקה אחרי זה הוא יצא לדוג, מאז לא נראו עקבותיו. אם אתם רואים את הגבר המגניב בתבל בעל שפם פרדי מרקורי וזיק של אושר בעיניים, תגידו לו לחדול ולחזור הביתה. יש תריסים לשטוף.
למען האמת אני משתדלת לא לתת לעצמי לחשוב על ליל הסדר עצמו, כי אני יודעת שזה הולך להיות ערב די קשה אצלנו. אני לא בטוחה איך ערב עתיר אוכל ויין יכול להתעוות למימדים כאלה מפלצתיים של סבל, אבל אני די בטוחה שהשנה החרא הולך לפגוע במאוורר.. אתם יודעים, בהנחה שעם כל המצות האלה הוא בכלל יצא [בדיחת קקי ראשונה בבלוג, שאלוהים יעזור לכולנו, הסכר נפרץ.]
מצבנו העגום הוא כזה: סבתא שלי, אישה בת שבעים ושמונה שעלתה בגיל שש ממרוקו לבד [!!] מארחת כמו כל שנה את כל הילדים והנכדים שלה. זה לא משנה לה שהיא ממש לא בקו הבריאות, זה לא משנה לה שזה כל כך הרבה אוכל שזה הון תועפות, וזה לא משנה לה שהיא בקושי עומדת מבלי להתנדנד בסחרחורת. רק תגידו למרוקאית לא לבשל, I DARE YOU. יש לה 4 ילדים ולכל אחד מהילדים האלה יש גם בן זוג ועוד 3-4 ילדים לפחות, אז יוצא שאנחנו בית מלא. זה, בפני עצמו, לא אמור להיות כזה נורא. הבעיה מתחילה בכל מיני סכסוכים פנימיים שגורמים לי להרים גבה ולחשוב "מה לא בסדר בכם אנשים". לפני שבועיים בערך אחת הנכדות העזה בחוצפתה לבקש מסבתא שלי תכשיט מזהב שהיא הביאה איתה ממרוקו. נכדה אחרת שמעה את זה ומשכה בכתפיים כאילו היא בת שבע, ואמרה שאם ההיא מקבלת משהו אז גם לה מגיע. כן. מגיע. היא השתמשה במילה מגיע. זאת היתה יריית הפתיחה להורים של המפגרות [להלן, דודים שלי, המפגרים לא פחות] להתחיל לריב על זהב. ואני פשוט עומדת שם, מטגנת קציצות ושרה לעצמי בראש את "כלום לא עצוב" של אבייתר בנאי. בוהה בהם כאילו הם עופות טורפים ותוהה אם בני אדם זה כשר לפסח, כי אני ככה קרובה לזרוק אותם לתוך כבשן. למה, הו למה נגזר עליי להיות מוקפת באידיוטים..
ולדברים אחרים
1. היום בו גיליתי שאביב משתמש במאגיה שחורה:
אתם לא מבינים אפילו כמה הייתי המומה. לא אכלתי תפוח בדבש שנים, אין לי מושג איך הוא ניחש את זה אבל דאיייייימ.
2. הספה שאבא שלי שם בחדר שלי. כששאלתי למה הוא אמר "זה נוח, וזה החדר שהכי רחוק מאמא שלך. גם אני רוצה זולה"
[לא עברו 24 שעות עד שאמא שלי גררה את הספה לסלון. איזה פארטי פופרית]
3. ולסיום, נקודות אור בחיי:
קציצות!
אני ממש מקווה שהסדר יעבור בלי יותר מדי דרמה. מבטיחה לחשוב על תרשימים ציניים שמכסים על מה אני באמת חושבת על המצב הזה ועל רגשותיי האמיתיים. הדחקה זה כשר לפסח?
פפילון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: