ונכון.. טכנית, זה רפרנס מוטעה לפסח, אבל הייתי שיכורה כשכתבתי את הכותרת ובא לי להישאר נאמנה לעצמי, אז רק הוספתי מרכאות ועכשיו אני אשקר לכם ואספר שה"הו" משמעותו זונה, כי זה בדיוק איך שגרמו לי להרגיש אתמול. עליי ועל החזה שלי בהמשך, אבל קודם כל רציתי לצייר לכם תמונה במילים. חשבתי לנצל את עניין נפש המשוררת הזה שיש לי כדי להסביר מה לעזאזל הלך אתמול בלילה, אבל כשהתחלתי להשתמש בביטויים כמו "תהום הנשייה" ו"השבריריות של התודעה" הגעתי למסקנה שאולי אני פשוט באמת צריכה לצייר לכם תמונה. אז הנה:
* לא בתרשים - אחיינים שלי שדפקו את שנת חייהם [כל השלושה] באחד החדרים. ממזרים ברי מזל.
לא בטוחה שזה נראה ככה, אבל בחיים שלי לא עבדתי כל כך קשה על תרשים מזורגג. כמו ששמתם לב, ארוחת הערב שלי כללה בעיקר יין. כשאבא שלי אמר "ועכשיו שותים כוס ראשונה" כבר שיהקתי מסוחררת כולי ולחשתי לילד בן 8 "אתה יודע איך פותחים את הפקק של היין הזה??".
ישבתי בשולחן עם אחותי [ששתתה לא מעט גם היא, עד שהיא נזכרה שהיא צריכה להניק בהמשך], בת דודה שלי, חבר שלה, אחי הקטן[האידיוט הכי קולני בחדר], גיסי, אחי הגדול, ועוד אנשים שלא משנה לכם מי הם בתכלס. בגלל הצורה המיוחדת של סידור השולחנות והעובדה שיש קיר ביננו לבין השולחן הראשי [בתרשים הקיר הוא באזור המקרא, למתבלבלים] למעשה לא ראו מה אנחנו עושים.
מה אנשים בשולחן שלי עשו במהלך הסדר:
אני רוצה לקחת אתכם לחצי שעה שקדמה לערב הזה כדי להסביר מה בעצם היה האישיו עם החזה שלי. זאת היתה חצי שעה בה עמדתי מול הארון שלי וחשבתי "WELL FUCK" לעצמי בעודי מבינה שאמא שלי מצפה ממני ללבוש משהו "חגיגי" ולכן אני לא יכולה לבוא בבוקסר וחולצה שמאפשרת לי להביע את עצמי מבלי לדבר. [באמאשלכם תלחצו על הלינק]. מכשהבנתי שהאופציות שלי מוגבלות בחרתי בסריג נחמד עם כפתורים. הבעיה התחילה כשהכפתור היותר קריטי נפל לו [לא עמד בלחץ, הבחור המסכן] והותיר אותי עם מחשוף נדיב שלא אופייני לי במיוחד. רציתי ללכת הביתה להחליף [באיטיות של צב בן מאה שנה] אבל אמא שלי שאגה עליי להתיישב במקום כי מתחילים, אז מצאתי את עצמי בגוב האריות, מוקפת באנשים שלא אמורים לפזול לי לכיוון החזה אפילו, אבל מכיוון שהיו שיכורים ממש, לא נתנו לזה לעצור בעדם. השיא היה כשאחותי אמרה את הפנינה הבאה: "פפי, את יודעת איך זה שלפעמים יש שיער מוצלח? אז יש לך יום ציצי מוצלח", ולאחר מכן הרימה כוסית לחיים. כל השולחן שיתף פעולה. [כן. גם אני.]
החלק הראשון של הערב עבר במהירות יחסית. מכיוון שהייתי רחוקה ככל האפשר מאבא שלי [שהוא מגניב, אבל לוקח את כל העסק הזה ממש ברצינות] לא ממש שמעתי את סיפור יציאת עמנו ממצרים, מזל שתמיד יש את השנה הבאה. כשכולם אכלו ארוחת ערב אני הזזתי עם המזלג כל מיני דברים בצלחת כדי לגרום להם להראות כאילו הם נאכלו [בלוג יקר שלום, היום אכלתי יותר ממאה קלוריות. אני לא חושבת שאנה תדבר איתי שוב בחיים]. ניהלתי סמול טוק עם חבר של בת דודה שלי, שבניגוד לעשר הקודמים לו לא היה אידיוט גמור [לפחות לא עד שהוא הסתכל על בת דודה שלי ואמר "היא מוצלחת אה?", חצי ערב לקח לך לעלות על זה???]
אף אחד לא דיבר על הזהב [כמובן שהיום בבוקר אחותי סיפרה לי שסבתא שלי הביאה בסוף הערב שרשרת לאחת הסתומות, אבל לפחות היה להם הטאקט לא לדבר על זה בארוחה עצמה.] אחרי האוכל שני השולחנות שלמטה התפרקו ורוב האנשים יצאו לבחוץ לעשן סיגריה [לו יכולתי לעשן סיגריה..], בשולחן הגדול עסקים כרגיל והם המשיכו לקרוא בנחישות את סיפור אבות אבותינו. אחיינים שלי התעוררו כולם בבת אחת ורצו שארים אותם. להזכירכם, הייתי אחרי בקבוק וחצי של יין וברכתי את עצמי על ההחלטה האמיצה לנעול נעל שטוחה. לא יודעת איך מצאתי את עצמי באמצע הרחוב עם תינוק בין חצי שנה, מתנדנדת ושרה לו "שמתי בקפה אציטון", אבל לתינוק שלום. בשלב ההוא הייתי די שפוכה, אז אחותי ניצלה את המצב כדי לתת לי לשמור על אחיין שלי הגדול [WISE..], לקחתי אותו הביתה והלכנו לשחק צ'יקן אינביידרס. גיליתי שכשאני שיכורה, רמת המשחק שלי ורמת המשחק של ילד בן 5 די זהה. אחר כך אחיין שלי הסתכל עליי בחיוך ואמר לי "אני לא רוצה לעזוב את החדר שלך בחיים". "גם אני", השבתי בעודי נשענת לאחור כדי לא ליפול מהמיטה. "גם אני."
פפילון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
