כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לא של ילדים, אל תדאגו. טוב, אולי של ילדים מסוימים. לא של אחיינים שלי. נראה לי.

תחמנות של ילדים זה כשאתה מת לקבל לרגע את הסמארטפון שלך כדי לשלוח הודעה אבל ילד בן 3 וחצי מסתכל עלייך בעיניים הכי גדולות בארץ עד שאתה נשבר ומציע לו את עסקת ה"פעם אתה פעם אני". תחמנות של אחיינים שלי זה כשאתה מציע להם את עסקת ה"פעם אתה פעם אני" והם עונים "לא. פעם אני פעם אני, 'בנתותי?" לפעמים כשאני נכנסת לחדר שלי אני מוצאת את אחיין שלי שקוע במשחק סוני כל כך סוער שהוא אפילו לא טורח להרים את הראש היפה שלו ולהסתכל לי בעיניים כשהוא ממהר להצהיר בפאניקה "לא קיבלת הודעה לא קיבלת הודעה אני מבטיח". אמין.

אני חושבת שבמו ידיהם הם עשו את הבלתי אפשרי וגמלו אותי מאלקטרוניקה. יש לי סמארטפון, לפטופ ומחשב נייח, ובכל רגע נתון הם משתלטים על כל מקור בידור עם תקע ואומרים "אבל עכשיו תורייייי". שיחות סקייפ ננטשות פתוחות ומהבהבות רק כדי שהם יוכלו לשחק בצ'יקן אינביידרס, אנשים בווטסאפ שראו שקיבלתי את ההודעה שלהם לא זוכים לתשובה וחושבים שהפסקתי לאהוב אותם. בפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה עדיין שודרו פרסומות לדייט בחשיכה.

בהיעדר הגישה הנוחה והתמידית לאינטרנט שכל כך התרגלתי אליה אני מוצאת את עצמי עושה את הדברים הכי מוזרים שאפשר לעשות עם זמן פנוי. באמת. לפעמים אני תופסת את עצמי באמצע עוד סיטואציה הזויה ויש קול קטן בראש שלי שלוחש "ככה רוצחים סדרתיים מתחילים". אתמול ניסיתי להנביט שעועית. כל הבוקר הסתכלתי בעיניים מטורפות על השעועית הזאת שנחה על מצע לח של צמר גפן ולחשתי "תגדלי, מיי פרשס. תגדלי". מיינתי את מקלוני האזניים שנפלו מהקופסא שלהם לפי צבע המקל. ציירתי תמנון קטן עם מוטצייה קלה באזור הגפיים על הקיר במחשבה שאיש לא יראה אותו שם ואז נזכרתי שתכף צובעים לנו את הבית. נתתי שמות לשעועית שעדיין לא נבטה. הכנתי קוביות קרח קפואות של תה ירוק. כתבתי משפטי השראה על המראה ואז מחקתי אותם וציירתי דגים מתים ששוחים עם הזרם כי זה שעשע אותי בהרבה. ניהלתי שיחת נפש עם פעוט בן 8 חודש תוך כדי שהוא מתעלם ממני בהפגנתיות. בכיתי קצת. תלשתי את הטלפון מהידיים של בן 3 וחצי וכשהוא אמר "אני לא אוהב אותך" בכיתי הרבה. חייכתי כשהוא אמר "סתם". הבאתי לו את הטלפון בחזרה.

אין לי עמוד שדרה.

אין לי זמן לגרפים.

אין לי סוף של ממש לפוסט הזה חוץ מ"נגמר תורי". אז ביי. :(