התנגדתי לרעיון של הבערת אש בהתחלה. כשעברנו את העיר עם הרכב ראיתי רק להבות בכל מקום וזה נראה לי מכוער כל כך. אנשים עם קרשים שמתרוצצים ממקום למקום, ממהרים לשרוף, ממהרים לכלות חומר יציב למשהו שעף ברוח. התנהגות פזרנית עצובה. חברות שלי משכו בכתפיים כשהצעתי אלטרנטיבה שפויה יותר, הן אוהבות את המסורת. בניגוד לרוב האנשים שראיתי מהחלון של הרכב ידעתי שהן מבינות את החג הזה ולא רואות בו סתם תירוץ לונדליזם, אז שתקתי. התקשרנו למכבי האש כשראינו שריפה משתוללת אחת ותהיתי על קנקנם של אנשים. זה הרגיש כאילו הם חשבו שהם יקומו מחר בבוקר וכל הנזק הזה לא יתקיים בכלל. החורשה היחידה שהיתה לנו בערה קלות והמשאית האדומה מיהרה לזירת האירוע ואני כבר לא רציתי להסתכל כי כעסתי על הטיפשות. על הפזרנות בה מתנהגים אנשים עם משהו שלא שייך להם בכלל.
תמיד בסרטים אמריקאים יש עצי חג מולד מקושטים ואני תוהה אם האנשים שם מבינים מה הם הרגו בשם המסורת. כל הדיבורים על איכות הסביבה ומודעות לטבע עפים מהחלון כשזה מגיע לזמנים כאלה של חג ומסורת כי לאנשים קשה להגמל מההרגלים הישנים האלה. אנחנו פורשות מחצלת ענקית ומארגנות מדורה קטנה ומנומסת. מדורה שמוקפת אבנים גדולות, כמו מתוך ציור בספר ילדים. אני מבעירה את האש ואנחנו מרגישות חופשיות לרגע מכל הדברים הקטנים. עבודה, לימודים, משפחה. שום דבר לא קיים ליד הנחל. אף אחד לא שם מלבדינו, וגם כשקבוצה נוספת מגיעה הם יושבים בקצה מרוחק וכל מה שאנחנו שומעות זה פריטות עמומות של גיטרה.
לא רציתי לחזור אל העיר. המחצלת אמנם לא חצצה במיוחד בין הגוף שלי לאבנים והאש התחילה לדעוך אחרי כמה שעות, אבל לא רציתי לחזור. הייתי עייפה ומסוחררת, תחת השפעה של חומרים ומחשבות וחוויות שנדחסו לערב אחד. אין הרבה פעמים שבהם אני מרגישה שייכת. גם עם חברות שלי שהן נהדרות אני הרבה פעמים מרגישה מנוכרת, אבל שם, ברגע ההוא, הייתי חלק מזה. חלק חשוב. הסתכלתי על הירח הכמעט מלא, הוא היה גדול מהרגיל ויפה במיוחד וחשבתי שחבל שאני לא מרימה את הראש אל השמיים לעיתים יותר תכופות. האצבעות שלי היו דביקות ממרשמלו ומפוחמות קלות ומסביב היתה רוח קרירה. קמתי ולקחתי בקבוקים ריקים כדי למלא מים מהנחל. רכנתי למטה בחושך והרגשתי את היד שלי טובעת בקרירות הזאת של המים ורציתי ליפול פנימה לחלוטין, נעליים ומשקפיים, להרטב עד הקודקוד. שלושה בקבוקים והמדורה היתה נחלת העבר, כל מה שנשאר היו האבנים המסודרות שמסביב ופחם אפרפר ורטוב.
אספנו את הלכלוך לשקיות וסרקנו מסביב לוודא שלא השארנו איזה מזלג או כוס שעפה ברוח. אנחנו הישראלי היפה באמת, ואני אוהבת את זה שיש אנשים שעוד מנסים לצמצם את הנזק. עלינו אל הרכבים וטרקנו את הדלתות. הנסיעה ארכה רק כמה דקות. האוויר הנעים של הנחל התחלף בעשן אפרפר וצורב בכניסה אל העיר. החורשה כבר לא בערה אבל ענני עשן עדיין הקשו על הנשימה. עליתי את המדרגות של הבית לאט ונכנסתי להתקלח. המים היו נעימים כל כך. קרים וטובים אל העור שלי [אולי הייתי צריכה ליפול אל הנחל. אני הרי יודעת לשחות]. הגברתי את לחץ המים ודמיינתי דגיגונים קטנים שמשתכשכים סביב הרגליים שלי.
אני חושבת שאני לא רגילה בכלל להרגשה טובה כזאת, וחבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: