כל מה שאת צריכה עכשיו זה

כתבתי פה בעבר במספר הזדמנויות שיש לי בעיה לישון. הרבה פעמים אני לא נרדמת בקלות ולפעמים אני נשארת ערה יומיים-שלושה ערה [אם כי לא עירנית] עד שאני מחליטה ללכת לישון. האינסומניה הזאת הפכה עם השנים לחלק ממני, ובאופן טבעי היא גם נושא שיחה שעולה פעמים רבות עם אנשים שאני מכירה מהבלוג. פעם איזה בחור שאני בספק אם עדיין קורא פה הזמין אותי לישון איתו. "שום דבר מיני", הוא מיהר להבטיח. "רק לישון". ההצעה הזאת לא תפסה אותי בהפתעה. היא חזרה על עצמה מספר פעמים וגרמה לי לאי נעימות קלה, אבל הסירובים המנומסים שלי בסופו של דבר עשו את העבודה ויום אחד היא פשוט הפסיקה להגיע. הוא לא היה הראשון שהגה את הקונספט וכבר שמעתי הצעות דומות מאחרים לפניו. רק להתכרבל, רק לחלוק את המיטה, רק מישהי להתעורר מולה, רק מישהי להרדם מולה. לכולן סרבתי.

בהתחלה חשבתי שהסירוב שלי נובע מהסיבות הברורות מאליהן. הזרות היתה קשה לי מדי. להכנס למיטה עם גבר שאני לא מכירה ולהרדם נשמע לי כמו רעיון בלתי אפשרי ליישום, מסוכן וטפשי לכל היותר ומביך לכל הפחות. המנטליות השמרנית שלי מנעה ממני לחשוב על הרעיון הזה ברצינות אפילו לרגע, אבל אני חושבת שמעבר לפחד מהבלתי נודע יש מחשבה אחת שאני לא מצליחה להתנער ממנה, והיא המחשבה שאני משדרת איזה מסר לא נכון. אני חושבת שיש משהו מאוד פגום בהתנהלות שלי עם גברים, משהו שאפשר להבחין בו בעיקר בסיטואציה הזאת. סיטואציה בה מישהו שדיברתי איתו רק מספר ימים מציע לי לבוא לישון איתו במיטתו. בלי מין. רק שינה. רק מגע מינימלי, חום גוף שמפיג את הבדידות. הצעה שעולה כל פעם מחדש על הפרק ומחליפה בקושי את הנוסח או את השולח שלה. זה גרם לי לתהות כמה נשים מקבלות הצעות שכאלה על בסיס כמעט שבועי, ומה זה אומר עליי. האם אני נתפסת כאדם בודד, או האם הם פשוט ראו בי מישהי שיכולה לעזור להפיג בדידות שלמעשה אינה שלי בכלל, אלא שלהם.

אני תמיד מפחדת מעסקי הולכת השולל. זה קשה להיות אישה שלא בהכרח מתנהגת כמו אחת. אני מדברת עם גברים כאילו אני אחת משלהם ולפעמים אני תוהה אם גם הם רואים את זה מאותה הזווית. כשנושא השיחה מגיע להפרעות השינה שלי ואני מספרת על הרבה לילות לבנים או על סיוטים אני תוהה אם אני מצטיירת כמו עלמה במצוקה שמחפשת הצלה. מחזקת את המחשבה הזאת העובדה שגם נשים וגם גברים דיברו איתי על הנושא, ובעוד שנשים לרוב הקשיבו ושאלו שאלות, גברים לרוב מיהרו להציע פתרונות. כמו ששם הבלוג מנבא, הרבה מהם השתמשו בהתחלת המשפט "כל מה שאת צריכה" ולכן גם איבדו את תשומת לבי מהר מאוד. רוב ההצעות היו בנאליות למדי: חלב חם, כדורי שינה, להתיש את הגוף, לשכב בלי תזוזה, לקרוא ספר, לספור כבשים, לנסות את פסטיבל מספרי הסיפורים, אבל לפעמים, הרבה יותר משהייתי מוכנה להודות, מישהו היה מציע את ההצעה הזאת. "בואי לישון איתי". ההצעה הזאת מערערת אותי בכל פעם מחדש ומציפה את הראש שלי בכל מיני שאלות:

זה עבורי? זה עבורכם? האם זאת תרופה לבדידות? האם יש מישהו שהייתי מוכנה להסכים לישון איתו ככה, לתת לו לשמוע אותי נושמת בחושך כאילו אני שואפת ונושפת מחשבות? כן. על כל אלה כן. ואני בכל זאת, באדיקות, תמיד אומרת לא.

לילה טוב.