כל מה שאת צריכה עכשיו זה

כלום לא קורה. אני יושבת על המדרגות ומחכה לאפוקליפסת זומבים, אבל כלום לא קורה. אני מנמיכה ציפיות, אולי איזה נגיף, מחלת הפרה המשוגעת שעברה איזה מוטציה ומשתוללת ברחובות, באג אלפיים ושלוש עשרה, אפילו גשם במאי, אבל כלום לא קורה. השכן שלי מכסח את הדשא כבר שעתיים, זה כאילו הוא מחכה ל'בין שתיים לארבע' כדי להתעלל באותה חלקת דשא ארבע על ארבע ולתת לה מראה של חייל בטירונות. אחרי שהוא מסיים הוא מוציא את המפוח האימתני ואם לא הייתי כל כל מיואשת מהרעש אולי הייתי עשויה להתרשם משגרת הטיפוח של הגינה הקטנה שלו. כלום לא קורה. אני מרגישה כמו הילדים הקטנים בנסיעות ארוכות ששואלים כל כמה דקות "אנחנו כבר שם? כבר הגענו? מתי מגיעים? יש לי פיפי", רק שבניגוד אליהם אני לא נוסעת לשום מקום ואין לי לאן להגיע. אני על המדרגות וכלום לא קורה, אז אני נכנסת לבית. אמא שלי לא רבה איתי, יש האח הגדול. כל העיניים בבית מרותקות אל המסכים וגם האור וגם הרעש שבוקעים מהם לא גורמים לי לקנות את המחשבה שמשהו שם קורה, כי כלום לא קורה בעיר הזאת.

באמת כדאי לכם ללחוץ פליי.

שנקל עבור מחשבותיכם.

יום הולדת לג'ואי. רוצו לאחל לה מזל טוב!