כל מה שאת צריכה עכשיו זה

"אני רוצה שתעשי שוב דיאטה", אחותי אומרת פתאום. אם הייתי יכולה לעצור את הזמן כדי לתאר את תיבת השרצים שנפתחה עם המילים האלו, הייתי עושה זאת בשמחה, כי חשוב לי שתבינו מה זה אומר עבורי, מה זה אומר עבורה - לבקש. "זה לא יפה לך ככה", היא מנסה בעדינות. "ואת לא מאושרת, אני רואה". היא רואה. [נראה לי שכולם רואים.] אי אפשר לנהל איתי את השיחה הזאת בכלל כי אני כמו ערימה של חומרי נפץ שרק מחכים לניצוץ הכי קטן שיבוא. "כמו שעשית דיאטה לחתונה שלי", היא מבקשת בקשה אחרונה. עשרים קילו ירדתי בשביל החתונה הזאת, בפרק זמן קצר שאני לא יכולה לזכור כמעט. וזה מוזר, כי אני יכולה לזכור ימים שלמים של כלום. מה לבשתי בפעם ההיא בכיתה ו' באסיפת הורים, אבל לא את החודשים האלו. לא באמת.

"זאת לא היתה דיאטה", אני משיבה. אני תוהה אם היא ידעה כבר אז, שזאת לא היתה דיאטה. היא שואלת "אז מה זה היה?", מנסה לקדם את השיחה הזאת טיפה הלאה. בא לי לבכות, אבל אני לא יודעת איך לבכות מולה אז אני בולעת את הרוק ומפזרת את השיער, מנסה לנסח בראש את התשובה כדי שתהיה ברורה מספיק בשבילה. "זה היה לרוץ שעות באמצע הלילה, ולהיות בטוחה שחמש מאות קלוריות זה תקציב מכובד בהחלט, לא ליום אחד, ליומיים". אני לא בטוחה שאחותי בכלל מבינה מהן 500 קלוריות, איך הן נראות. פעם ידעתי את כל המספרים. כמה יש במלפפון וכמה יש בתפוח, כולם היו שואלים אותי, האינדקס הגדול של טבלאות הבי אמ איי.. ביום הצילומים לתמונת המחזור אחת המורות עצרה אותי ושאלה לאן נעלמתי. בתור מופרעת אכילה הייתי צריכה לקחת את זה כמחמאה, אבל בתור עצמי תהיתי לאן באמת הבהבתי, ומתי אני אחזור.

והיא בוהה בי ואומרת "אני אעזור לך". אחותי שמעולם לא התכוונה להרע. אחותי היפה והרזה שלא הבינה מעולם את ההרגשה. שאחרי 3 לידות היא עדיין משתחלת לשמלות חמודות וכל צעד שלה הוא כמו ריחוף קטן על ענן. היא לא מבינה כמה קשה זה להסתכל עליה. היא לא מבינה את השיקולים שצריך לעשות וכמה זה קל להסחף לתוך זה. איך ירידה של 5 קילו הופכת לדלק שמניע את הגלגלים ופתאום אני קושרת את השרוכים של הנעליים והשעה שלוש בלילה. כל העיר ישנה, ואני רצה. זאת לא ריצה טובה, או ריצה בריאה. זה ריצה עד שהבחילה מגיעה, וגם אותה מברכים כי היא באה כדי לעזור, כדי להפטר מכל מה שצריך להפטר ממנו. וזה צעד, ועוד צעד, וההרגשה הכבדה הזאת, לשקר ולהסתיר ולקבל מחמאות כמו חצים ללב. ואחר כך בחמש בבוקר להסתכל על המקרר בתיעוב. כולם רוצים שתעשי דיאטה. אז את אומרת 'טוב' ותוהה כמה רחוק תלכי הפעם, רק כדי לחזור לאותה הנקודה בדיוק.