כל מה שאת צריכה עכשיו זה

בחמש וחצי בבוקר נסעתי לתחת דלק מחוץ לעיר. קניתי לי סיגריות והלכתי לשבת בחניון נטוש מול אחד הנחלים באזור. אמרתי לעצמי שוב ושוב "אל תבכי. אל תבכי." כמה שעות קודם לכן בכיתי בחניה אחרת, זאת שמול הבית. לבכות בתוך הרכב תמיד נראה לי מטופש ודרמטי, כמו גבר במשבר אמצע החיים ששונא את הילדים שלו וכבר לא נמשך לאשתו. שנאתי את עצמי עוד לפני שבכלל נפלה ממני דמעה. בכל מקרה, בשתיים בלילה ישבתי ובכיתי ולא הצלחתי לכוון את האצבע שלי לסיבה המדוייקת וזה היה מכעיס נורא. נראה לי שלפעמים אני פשוט צריכה לבכות, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים בתוך עצמי אני שוכחת ומופתעת מרגעים כאלו בכל פעם מחדש. כמה דקות לפני כן חזרתי מחברה ועברתי ליד המקום בו סטיתי מהכביש לפני כמה שבועות. הסתכלתי על עמוד החשמל שבדרך נס כלשהי פספסתי וחשבתי איך זה היה יכול להגמר. איך הכל ישאר עם קצוות רופפים, באכזריות הזאת.

חשבתי על המשפחה שלי, על אמא שלי שבעת כתיבת השורות האלה ממש צועקת בין החדרים כדי להביע את התסכול שלה במקום להשתמש במשפטים. על אבא שלי, שיושב כל יום משמונה עד ארבע אצל סבתא שלי כמו מאבטח ומתווכח איתה שתשב קצת כי היא מתנדנדת כמו עלה ברוח. אחי הגדול שלא ראיתי אותו אולי חודשיים והוא גר במרחק מצטבר של מעבר חציה ותמרור עצור אחד. אחותי והילדים שלה שאני משתמשת בהם כמו אינפוזיה למציאות, בכל פעם שאני צריכה סיבה לקום בבוקר, אחי הקטן והאידיוט. אחי הקטן והאידיוט שאני לא מסוגלת להיות נחמדה אליו מסיבות שמבייש אותי אפילו להעלות על הכתב, היסטוריה עתיקה. חברות שלי. אהבות שלי. אנשים שאני מפחדת להשתמש עליהם במילה הזאת "שלי" כי אני חוששת שהם לא.

וחשבתי על החדר שלי, מה יהיה עם החדר שלי. הבגדים שנערמו על הכיסא, האבק שמתחת למיטה ומעל הארון. המחשב נטול הססימאות שלי שנח על שולחן עץ מהום סנטר, מחובר אל הטלויזיה הגדולה ומכיל את רוב הסודות שלי. הבלוג, התיקיות המפוזרות של התמונות והסיפורים הקצרים. חשבתי איך אני האדם היחיד שיכול לעשות סדר בכל זה, שיכול למצוא את ההיגיון בין כל החפצים. מה אדם אחר היה עושה איתם, איך הוא היה אורז אותם לקופסאות אם לא הייתי שם כדי לקבוע ואיך הוא היה יודע מה לשמור. חשבתי על כל הדברים החשובים שיזרקו. על מכתב אחד שנח לי בתחתית המגירה ולא פתחתי כבר שנים, אין בו שום דבר רומנטי, רק מילים אחרונות של אדם שלא ידע שהוא כותב מילים אחרונות. חשבתי מה היו המילים האחרונות שלי באותו ערב. "אני אדבר איתך מחר", אמרתי לחברה ההיא. יהירות קטנה ובלתי מורגשת. כמה בטוחה הייתי שיהיה מחר.

וחשבתי על עצמי. כשהשמש עלתה היתה לי מן מועקה בחזה. זה לא שאני מפחדת למות. זה לא שהפוסט הזה נכתב על מוות בכלל. זה פוסט על זהות. רציתי לבכות כי הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי. חשבתי איך כל השנים האלה אני כותבת כל יום, כל יום לפחות חמש מאות מילה, באדיקות, כאילו זאת הדת שלי. אני כותבת ואז מוחקת או משליכה או מפרסמת, ואני קוראת שוב לאחור את עצמי ואני לא מזהה מי זאת בין השורות או מה המניעים שלה. אני מנהלת מערכות יחסים שלמות בכתב בשביל היכולת לחזור לאחור ולהכיר את מי שאתם מכירים, ואני לא מצליחה. כמו שהחתול לא תופס את הנקודה האדומה, אני אף פעם לא תופסת אותי. אז אולי אני בוכה מהרגשת הזרות הזאת. אולי אני אוהבת לחשוב שאני לא יודעת למה אני בוכה, כי האמת היא כמו אבן בתוך הנעל. מציקה. אני באה הנה ואנשים אומרים לי כמה אני חכמה וטובה או שהם אומרים לי להפסיק ולהניח לדברים לנפשים, אבל כך או כך הם אומרים, וזה גורם לי להרגיש שהם רואים אותי, שהם יודעים אותי. ואני תמיד חושבת שאם אשתוק מספיק ואקשיב, אחד מהם יבוא ויגלה לי, מי.