כל מה שאת צריכה עכשיו זה

1. להחליק במקלחת ולפתוח את הציפורן שלי את הצורה - √

2. להיות העמה היחידה בתבל שנעשית חולה עד כדי חום של מעל 39 מעלות רק משימוש 'בעייתי' בשפתון - √

3. לספר לחברה שנשרתי [אה כן, נשרתי!] ולחכות רבע שעה כדי שהיא תסיים לבהות בי - √

4. לראות ג'וק, לצרוח כמו אחרונת הבחורות, לזנק על המיטה - √

5. לפתח פרנויה קשה מהרצפה - √

6. ומהמקלחת - √

7. ומשפתונים - √

8. לראות עקיצה חשודה על היד, לפתח פרנויה קשה גם לגביה - √

9. לקבל מחזור אחרי שבועיים מהקודם, לייחל שזה בעצם 'רק' דימום פנימי - √

10. להפוך את קורותיי לפוסט מבלי לדכא לקוראים שלי את החיים - ± [ימים (ותגובות) יגידו]

די נו. אני אמנם כישלון, אבל גיגול מהיר של תמונות של כישלון תמיד מעודד אותי שהיה יכול להיות גרוע יותר:

מביך אינדיד.

אז, כן. לא נבזבז זמן. הנה הסיפור על איך שפתון כמעט התנקש בחיי וכמה תובנות נוספות בנוגע לקיומי האומלל:

קיץ זאת תקופה בעייתית בלשן המעטה לשפתיים שלי. מעבר לנזק הקבוע של התייבשות ברמות מפחידות, אני גם נושכת שפתיים אובססיבית ואף נמנית בקרב ציבור ה'מקלפים', אותם אנשים מפוקפקים שתולשים עור מת מהשפתיים וגורמים לעצמם להראות כמו אנשים מוכים. לא תהיה הגזמה לציין שיש ימים קשים במיוחד שהשפתיים שלי נראות כמו ריהאנה אחרי דייט כושל עם כריס בראון. פיתרון זמני לבעיית ה"אני לא מחייכת בעיקר כי זה כואב לי" הצלחתי למצוא באיזה שפתון רפואי. השפתון עשה ניסים ברמה של להפוך מים ליין, אבל גם השאיר אחריו נזק לא קטן. מסתבר ששפתון רפואי שלא אמורים לבלוע בשילוב נשיכת שפתיים אינטנסיבית הוביל לבליעה [כןכן, גם פפי בולעת לעיתים] של כמות לא בריאה של החומר. לקח לי זמן להבין מאיפה הבחילות מגיעות אבל כשהחום שלי היה גבוה ברמה מדאיגה ולא יכולתי אפילו לשתות מרוב בחילות סופסוף נפל האסימון. הקטע המביך ממש זה שכבר סבלתי מתסמינים דומים בעבר וקישרתי בינהם לשפתון כבר אז, אבל לא היה לי השכל לזרוק אותו ואיכשהו שכחתי לגמרי. 

אני לומדת על עצמי דברים חדשים, אם כן....:

1. אני מטומטמת והפקת לקחים זה בהחלט נושא כאוב אצלי

2. אולי אני באמת לא מחייכת רק כי זה כואב לי פיזית ולא כי אני ממורמרת נצחית

3. אולי אני שקרנית פתולוגית כלפי עצמי

4. כנראה. כן.

בקיצור אחרי חום שבשיאו הגיע ל39.8 ואחרי סירוב עקשני ופולני מצידי לא ללכת למיון ["תכבו את האור ותעזבו אותי למות"] פשוט עודדתי את עצמי שאם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מאפשר לעכל שום דבר [הפרעות אכילה לנצח]. בסוף מערכת החיסון שלי נזכרה לתפקד ואז קרה משהו משהו עם משהו וכדוריות לבנות ומשהו ועוד משהו ואז הפסקתי לגסוס. חיי הם אקשן בלתי פוסק. הידע שלי בביולוגיה הוא גם כן, בלתי פוסק.

הצטברו לי כמה מיילים לענות עליהם, נושא חם להחליף [אגב, היה ממש נחמד לראות איך כולכם פגשתם אנשים מהאינטרנט ולא נאנסתם. אתם ילדים בטיחותיים לתפארת], כ20 שיחות שלא נענו, 3 אחיינים שהזנחתי ["למה את לא מחבקת אותי?" ] ואלה היו ימים לא כאלה נעימים אבל היה מאוד נחמד לקרוא את התגובות שלכם לסיפורים שלי. אני יודעת שאין טעם להיות חסרת ביטחון בקטע הזה והוכחתם את עצמכם כבר מליון פעם בערך אבל תמיד כשאני כותבת משהו רציני יותר זה מלווה בחששות פרנואידיות של "האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אליי בכלל". לקחתי הפסקה מכתיבת הסיפורים בשנים האחרונות ועברתי מקצב של כמה סיפורים בחודש ל2-3 בשנה. פתאום זה חוזר לי בהדרגה וזה נחמד לי ממש כי זה לא מרגיש מאולץ יותר.

כבר יצא לי להעלות פה ושם דברים של צ'אנס ווטרס. הם עושים בין היתר קאבר-משאפס יצירתיים ומי שמכיר אותי יודע שקאברים ומש אפים הם אהבותיי המוזיקליות הגדולות. זה אחלה ביצוע לגוטייה ושירו הנטחן. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה קצת יותר קימברה..

אתם אחלה חמודים,

פפי ח. לון