כל מה שאת צריכה עכשיו זה

הם לא נתנו לו להכנס איתה לניתוח. הרופא אפילו לא עצר להביט בו אחרי שסירב בקצרה, רק שקע אל תוך הגליון שלה ומדי פעם הרים איזה דף. דורון הרגיש נבגד. הוא באמת חשב שהיה לו סיכוי, וזה תפס אותו מופתע. בסדרות שהוא ראה היו מאשרים כזאת בקשה כמעט מיד וזה היה עבורו כאילו הטלוויזיה שיקרה. אחר כך בחדר ההמתנה הוא הרהר במחשבה הזאת והבין כמה מטומטמת היא. זה ברור שהטלויזיה משקרת. כולם יודעים שבמציאות האנשים לא תמיד יפים, שהטובים לא בדיוק מנצחים, שאין יוצאי דופן בעיני היקום. הוא ישב על ספסל מתכת בחדר ההמתנה והביט בחריצים המרובעים הקרים שלו. "זה כאילו הם בכלל לא רוצים שתשאר", אמר לפתע לאחד האנשים שישב שם והצביע על הספסל. האיש הנהן במבט טרוד, אבל דורון המשיך לדבר. "והבזבזנות, לבתי חולים יש את הבזבזנות המטומטמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת", הוא תיבל בנימת התלהבות מזוייפת וקיווה שהאיש יצטרף אליו, אבל העיניים שלו כבר היו שקועות במסך מרצד של טלפון סלולרי. דורון בהה בפנים שלו, שבאור החיוור של הטלפון נראו עגולות ולבנות כמו הירח. היו לו מכתשים קטנים על העור, חטטים שנראו כמו אתרי נחיתה של חלליות זעירות ונחושות.

הישועה דווקא באה מנערה אחת בספסל שמאחוריו. "למה בזבזנות של בית חולים היא הכי מטומטמת", שאלה לפתע. דורון הסתובב בצפייה להביט באישה, אבל הנערה נראתה לו יותר ילדה מאישה בוגרת. "את רואה את המסך הזה?", שאל והצביע על פלזמה גדולה שהיתה תלויה בקצהו השני של החדר. "כמה את חושבת שהמסך הזה עולה?", הנערה משכה בכתפיה. "ואת יודעת בשביל מה הוא?", המשיך דורון. הנערה נראתה כאילו היה לה דבר מה להגיד, אבל דורון המשיך לדבר בהתלהבות והיה אסיר תודה על הסחת הדעת שהיא סיפקה עבורו. "בשביל מספרים. אף אחד אף פעם לא הרים את הראש שלו לאחת מהטלוויזיות האלה בבתי החולים וראה איזה סרט, או חדשות, או כל דבר שהוא לא מספר". הנערה חייכה. "ואת יודעת, את יודעת כמה יש כאלה בבית חולים המזדיין הזה? יש פה מאות, אני אומר לך. ולא כמו בחדרים של החולים, לא. לא הטלוויזיות המצ'וקמקות שנותנים לאנשים עם בעיות קליטה ושחור לבן, לא. פלז-מות, בשביל מספרים מזדיינים. כי זה מה שאנחנו" הנערה הסמיקה. דורון הביט בה לפתע וראה את החצאית הארוכה. "דתיה", ציין לעצמו והרגיש נבוך פתאום. הוא תהה אם להתנצל על דבריו.

"בשביל מי אתה מחכה", שאלה. "הבת שלי. היא בערך בגילך", ענה. "אני בת תשע עשרה", היא אמרה וחייכה מול מבטו המופתע. "אני מניחה שהיא לא כל כך בגילי בכל זאת הא? לא נורא. אנשים תמיד חושבים שאני צעירה יותר, אמא שלי אומרת שיום אחד זה יהיה ממש שימושי". דורון הנהן. "את מחכה לאמא שלך?", שאל לאחר כמה שניות כדי למלא את השתיקה. "לא. לא. אני מתנדבת, שירות לאומי. אבל לא.. לא פה, במחלקה אחרת. אני סתם מתחמקת. אז בת כמה הילדה באמת?" דורון הצטער שהוא לא מהאבות האלה שנושאים איתם תמונה בארנק. "ש..שלוש עשרה", אמר בקול קצת סדוק. הנערה קמה וסימנה עם היד שיחכה כמה שניות, היא חזרה עם שלט ביד שלה ונעמדה מול הטלוויזיה. "מה אתה רוצה לראות?, שאלה במתיקות.

*

זה מהפנט להתעמק בטריקים הקטנים של הזיכרון, ובנקמנות שלהם כלפינו. זה כאילו צריך לשלם מחיר מסויים עבור כל הידע, עבור כל הפרטים הקטנים שהמוח או הגוף נאחזים בהם. גם אחרי שהוא פינה את כל הבגדים, המחברות המשומשות, והכריות, משהו תמיד הצליח להזכיר לו אותה. הוא התחיל לנסוע בדרך הארוכה לעבודה, כדי לא לעבור ליד בית הספר שלה. "אתה יודע שזה הסוף", התחיל פעם לכתוב אל נייר ריק, "כשאתה מתחיל להתחמק מדברים מסויימים כי הם מכאיבים לך מדי". תמיד כשהוא היה מסתכל על השמים בלילה הוא היה רואה את הירח ונזכר באותו איש עם הפנים מלאות המכתשים, והוא תוהה איך זה נגמר עבורו. אחר כך הוא חושב על הנערה המתוקה שלשמה לא שאל אפילו, ואחרונה חביבה, הוא חושב על היד. היד השמוטה של הבת שלו, בחדר הניתוח, מחכה. לא מבינה איך ייתכן שהטלויזיה יכלה לשקר לגבי דבר שכזה. 

בחדר השינה שלו במגירה הימנית היתה קופסא של משככי כאבים. PAIN KILLERS, הם קוראים לזה שם בארץ השקרים. והוא ידע, הוא פשוט ידע, שגם אם הוא יבלע את כולם אחד אחרי השני, הכאב לא ישכח, והכאב לא ימות. הגוף ימות, כפי שלעיתים הוא עושה (בחדר ניתוח או בחדר שינה). הוא לקח גלולה אחת ונשכב במיטתו. אחר כך הוא הביט מהחלון על השמיים וחשב "לילה טוב איש ירח, לילה טוב בת שירות זעירה. לילה טוב, אהבה".