כל מה שאת צריכה עכשיו זה

יש לי את כוח האימפולסיביות, שזאת המתנה הכי גדולה של הקדמה ואני דוחה אותה על הסף, כי אני חושבת יותר מדי. במאה אחרת הייתי צריכה לכתוב מכתב ולחתום אותו בשעווה אדומה ולשלוח אותו בדרכים לא סלולות ולקוות שהוא יגיע אל היעד שלו. הייתי צריכה לחיות באי ידיעה שבועות, אולי חודשים בלי לדעת אם המכתב הגיע אל היעד שלו או לא, או אם יש מכתב אחר עבורי שעושה את דרכו אליי בחזרה באותה דרך ארוכה ומפותלת כנגד כל הסיכויים של מזג אוויר ופשיעה וגורל. לי יש טלפון. אני מסתכלת עליו ואני רואה את כל מי שלקח בו חלק, את המפתחים, המעצבים, המשווק האגרסיבי שמכר אותו לאבא שלי בכמה אלפי שקלים, אני חושבת על האנטנות שהתקינו ועל הממשק של העברית ועל נציג השירות שעומד לשירותי בכל שעה של היממה ואני שמה את כולם על הולד, כי אני חושבת יותר מדי. יש לי את כוח האימפולסיביות, והוא מחליש אותי מרגע לרגע.

הגעגוע לא מפחיד אותי. אין לי בעיה להודות בו, זה לא שאני גאוותנית. אני מתגעגעת להמון דברים. אני מתגעגעת לימים שההורים שלי היו נוסעים בשבת. היינו שמחים בהרבה כשהיה לנו יום אחד לטייל בו ולהתנקות מהשבוע הקשה, בלי היום הזה המשפחה שלי התפרקה והודבקה כל כך הרבה פעמים שכיום היא יושבת על המדף וצוברת אבק כי אף אחד לא רוצה להיות זה שמרסק ואוסף אותה בפעם המליון. אני מתגעגעת לימים שהייתי כל כך צעירה שהמודעות העצמית שלי היתה מוגבלת לרעב וצמא ופחד וחיבה. אני מתגעגעת לטלויזיה של פעם ולימים שהייתי מסוגלת לקרוא ספר ביום, אני מתגעגעת לימים שהייתי רואה את חברות שלי כל יום בבית הספר ואני מתגעגעת אלייך. אין לי בעיה להודות בזה, אבל אני לא יכולה להתקשר ולספר לך את זה. זאת לא הגאווה שעוצרת בעדי, אלו החוטים שבאים עם כל מילה שיוצאת לנו מהפה.

אם הייתי כותבת לך מכתב שאני מתגעגעת אלייך וחותמת אותו בשעווה אדומה ושולחת אותו אל העולם הגדול והמפחיד, הייתי חייבת להיות בטוחה בתוכן של המכתב הזה. הייתי צריכה להבין את המעשים שלי במלואם ולקחת אחריות עליהם בזמן שאני מתבשלת בבית הלא ממוזג שלי במשך חודש ארוך בציפייה ארורה שתקרא ותחליט מה דעתך על דעתי. אנחנו לא חיים במאה הנכונה וזאת הבעיה, כי אני בסך הכל מתגעגעת אלייך ובסך הכל רוצה להגיד לך את זה. בלי שום מחויבות, בלי שום חוטים שקושרים אותנו זה בזאת. אני לא רוצה לפגוש אותך ואני לא רוצה לשמוע את הקול שלך ואני לא רוצה שום דבר ממך שלא נתת לי כבר או לא הצלחת לתת בימים ההם. זה רק געגוע, ולהרים את הטלפון ולחייג את המספר באימפולסיביות זה לקחת חוט גדול ולכרוך אותו סביבי כמו מתוך כניעה אחת גדולה. דגל לבן ענקי שצועק "קח אותי בחזרה".

אני מתגעגעת למאות אנשים ולא מעוניינת לחדש את הקשר איתם אפילו לא לרגע, אני רק רוצה שהם ידעו שאני מתגעגעת אבל זאת מחווה ריקה ובגלל זה

הטלפון שלי נמצא עכשיו בגלות במגירה של הארון. אם הייתי חיה במאה ההיא והייתי שולחת מכתב כנראה הייתי רצה אחריו בשמלה הלוחצת שלי בתוך שלוליות של בוץ ומגיעה אל הדוור סתורת שיער ומלאת חרטה ודורשת את המכתב המזורגג בחזרה. [אולי זאת כן הגאווה עכשיו כשאני חושבת על זה.]

ובלי קשר, דולורס עורכת מכירת חיסול, לכו לראות