כל מה שאת צריכה עכשיו זה

יש ימים שאני מפחדת לצאת מהחדר. אני נאחזת במצעים של המיטה ומרוב ניסיונות הרגעה עצמיים אני הופכת אדישה ואפאתית לחלוטין. אני מסתכלת על דלת התריס הלבנה והשבורה שלי ואם היא פתוחה אפילו טיפה אני מרגישה שכל הגוף שלי מגרד. אם אני סוגרת אותה זה מפסיק. לפעמים הימים האלה בהם אני מסרבת לצאת לבחוץ הופכים לשבועות, ובמקרים מסוימים לחודשים. במקרי קיצון עונה שלמה יכולה לעבור מבלי שאוציא את ראשי מפתח הבית. זה נשמע קצת מופרך, אבל זה המצב. פעם אחת באסיפת מורים בכיתה ח' המורה אמרה לאמא שלי שיש לי עולם פנימי עשיר. אמא שלי אמרה שזה לא מעניין אותה, ושתספר לה עוד על הציונים שלי. היא התאכזבה לגלות שהציונים שלי היו בינוניים ומטה באותה השנה, וגם בשנים שאחרי לא הראיתי שום נכונות להשתפר. זה היה מוזר בעיניי כי המורה שלי לא ידעה כלום על העולם הפנימי שלי, אבל איך היא תדע. בכיתה של ארבעים תלמידות זה קשה להכיר כל אחת, וזה קשה כפליים להכיר מישהי שעובדת קשה כל כך כדי להטמע אל תוך הנוף. יצא לה, למורה שלי, אמת קטנה ובלתי ניתנת לערעור. יש לי עולם פנימי עשיר. לפעמים אני אורזת את עצמי ועוברת לגור בו, ככה פתאום.

לפעמים אנשים מפרשים את המזוודות המנטליות שיש לי תמיד בהיכון כבוז כלפי העולם האחר, העולם בו כולנו חיים ועובדים ולומדים. מבחינתם אני טובה מדי עבור האמת, הם אומרים שהבריחה שלי היא תבוסה או חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, כי אנשים כמו המורה שלי אוהבים להגיד דברים והם יודעים את האמת המלוכלכת מכולם, והיא שאם תגידו המון משפטים מעורפלים מספיק, אחד מהם עשוי להיות נכון וכשמשפט אחד נכון, כל המשפטים האיומים מסביבו מקבלים חותמת אישור והשקר הופך לאמת, זה הכל עניין של תזמון וזווית וקהל. הפחד שלי מהבחוץ הוא לא אגורופוביה. אין לי התקפי פאניקה או חרדה בכל פעם שאני מרגישה את זרמי האוויר דרך השיער שלי וזה לא שיש לי אהבה גדולה אל הלבנים והבטון. אני לא יודעת מה זה שעוצר בעדי להתקיים מחוץ לגבולות החדר אבל אני נאחזת במיטה וקירות לפעמים בצורה לא בריאה וזה מונע ממני לעשות את מה שתמיד ניסיתי לעשות: להשתלב בחברה ולעבור את חיי מבלי שיבחינו בי.

ה'בעיה' הזאת כפי שאנשים בחיי אוהבים לקרוא לה היא לא סוד שמור במיוחד. אנשים בחיים שלי כבר מזמן מבינים שאם אני לא מוכנה לצאת לבחוץ אז אף אחד לא יכול להזיז אותי מעמדתי. היו שניסו להזיז אותי באשמה והיו שניסו באיומים, מעטים ניסו בחיבה או בתחינה וכולם חזרו בידיים ריקות כי אני יוצאת לבחוץ רק כשאני מוכנה לצאת לבחוץ, והעקשנות הזאת שלי מפחידה את כולם ומביאה אותם לכעס קטנוני עליי. בפעמים הבודדות שאני מוכנה לצאת אני נתקלת בחומת אטימות מעציבה מאנשים, במשפטים כמו "איזה בולדוזר דחף אותך החוצה" שגורמים לי להרגיש שהזרקור מופנה כלפיי וגורמים לי לרצות לברוח בחזרה אל השמיכות והמזגן. החדר שלי והראש שלי הם יקום מבוקר ואני יודעת שקשה להבין את זה, אבל הפחדנות הזאת היא מנגנון הגנה עצמית והוא חשוב לי בדיוק כמו מערכת הנשימה או משאבת הדם. הוא נראה סתמי לאנשים שיוצאים מפתח הבית בכל יום ושום דבר לא קורה להם, אבל אני לא אדם שהצליח לצאת מהבית כל יום בחייו מבלי שיקרו לו דברים רעים ועצם העובדה שאני לא יכולה להסביר את המניעים שלי רק גורמת לי להרגיש מלוכלכת בהתעקשות העצובה שלי שלא להפגע. יש ימים שאני מפחדת לצאת מהחדר.