כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אין לי מושג מה באמת הולך בתמונה ההזויה הזאת

אבל זה כנראה מה שהייתי צריכה כדי לצאת ממצב הרוח העגום שתפס אותי מהשיערות, וגם כן מה שהייתי צריכה כדי לצאת קצת מהבית למרות הוידוי מהפוסט הקודם. כפי שניתן להבין - אתמול יצאתי קצת מהבית. אפילו קצת הרבה. נסעתי למרכז לסידורים ומפגשים הזויים ובמצטבר ביליתי מעל שש שעות באוטובוסים, חלקם ממוזגים יותר וחלקם ממוזגים פחות, אבל אפשר להכתיר את היום כהצלחה מסחררת. יצאתי מהחדר. ניצחון.

אבל האמת היא שזה היה בקושי ניצחון. זה לא היה פשוט, שתדעו. מילא הטראומה שיש לי מהעולם החיצוני, מילא הקיץ שמרתיע אפילו אנשים שפויים, אבל הסיכויים היו כל כך נגדי שאין לי מושג מאיפה הכוחות שלא לוותר לעצמי. בשמונה בבוקר עוד הייתי במיטה. לא ישנתי מיום שבת והייתי במצב התעצצות [שורש ע.צ.צ, התעצצות כדרך חיים - תזכרו איפה קראתם את זה קודם] ולא הסכמתי לקלף את עצמי מהמיטה. ארבעים דקות אחרי זה דידתי למקלחת במבט הכי קודר שיש לי רק כדי לגלות שיש בעיה עם לחץ המים במקלחת. דמיינו שאתם פותחים את הברז ורק חמישית מהזרם הרגיל משתף איתכם פעולה, אז ככה. זה היה כמו להתקלח עם אקדח מים. הייתי צריכה לשבת עם דלי ולחכות שהוא יואיל בטובו לצבור קצת מים בשביל שאני אצליח לחפוף, כי אין מצב שאני יוצאת עם השיער שלי במצב ג'יו-פרו.. אחר כך קומדיית הטעויות המאמללת שלי נמשכה כשפספסתי אוטובוס [לא יהיה היחיד שאפספס היום], עליתי לאחד אחר, קלטתי ששכחתי את הטלפון שלי באוטו של אבא, וירדתי תחנה אחת אחרי רק כדי לראות את אבא שלי דוהר לעברי עם הרכב ועוצר את האוטובוס למעני. אז מה אם הנהג בהה בי בהלם ואמר לי "זה היה מה זה לא חוקי. אבא שלך לא שוטר?" ואחרי זה הייתי צריכה ללכת עד סוף האוטובוס כשנוסעים אקראיים בוהים בי במבט מאשים. קטן עליי.

כשהגעתי לתחנה המרכזית של תל אביב לקח לי איזה 9 דקות להתאפס על עצמי ולהזכר איך מגיעים מקומה 7 הנטושה לקומה 4. זה מביך כי פעם הייתי מכירה כל פינה במקום המצחין הזה וקומה 5 פרקטקלי היתה מחוז המזמוזים הרשמי שלי ושל הבחור לשעבר. זה מה שקורה כשלא יוצאים מהחדר חברים. שוכחים דברים. יצאתי אל הרחוב עתיר ניחוחות השתן ולקחתי אוטובוס לגבעתיים שם היו לי סידורים מסתוריים [לא עברתי הפלה. מה פתאום]. אחר כך ביקרתי במשרדי נענע ופגשתי את קוקסטא המגניבה. קצת תמונות כדי לשמור על רמת העניין שלכם [יא ADHD]

כמעט כולן מטושטשות כי הן צולמו או בסתר או תוך כדי הליכה או במהירות כדי להיות כמה שפחות מביכה

הכניסה למשרדים! המזכירה צונזרה כמובן כי אני חברת אמת אפילו שהיא לא מכירה אותי ממש

שטח עבודה צבעוני. היו גם ספות מגניבות שלא ברור לי למה העובדים לא גוררים לתא שלהם. הן סתם יושבות שם ומתעצצות בלי שימוש

מרצ'נדייז. תודו שחצי מכם מת למחברת והחצי השני בוהה במדבקה הורודה הזאת כאילו היא התרופה לאיידס..

אני וקוקס אכלנו צהריים [שיקרתי לעצמי שהאוכל שבחרתי היה בריא רק כי לא היה בו שוקולד] ושרצנו קצת במשרד שלה. רציתי להשאיר ציור פפילוני על הלוח המחיק שהיה שם אבל לא היה טוש, אז ציירתי ציור מביך שישאר לעד על לוח השעם, לדיראון עולם! היה לי ממש כיף. 

אחרי שיצאתי ממשרדי נענע הלכתי לפגוש את אהבת חיי הנזל, שאיכשהו שכחתי שהבסיס שלה בגבעתיים במרחק יריקה ממשרדי נענע [אבל אל דאגה היא הזכירה לי, והצלקות על גבי הן ערובה שלא אשכח שוב לעולם.] לאלו מכם שלא עוקבים אחרי הרומן שלנו, הנזל ואני גילינו שפה משותפת של רוע ואנטיפטיות כלפי אנשים ומאז אנחנו משחקות בלסביות צ'יקן ובלהיות רעות לבחור המקסים הזה. אחרי שוטטות לא קטנה בחום המזעזע של גבעתיים הצלחנו למצוא את דרכנו אחת אל השניה והיה לנו דייט ראשון מביך במיוחד שכלל לשבת על הרצפה בסופר פארם ולבהות בלקים מזעזעים. 

דייט ראשון נוסף היה לי עם הבלוגרית פט [אין קישור, תמצאו לבד], שבאה להציל אותי מהחום הגבעתיימי ולקחה אותי אל הדירה המקסימה שלה. יש לה על הקירות עבודות מדהימות שלה שעכשיו אני מתחרטת שלא צילמתי להראות לכם. אם תהיתם מה עשינו, אז בעיקרון ישבנו לצפות במצגת על אמצעי מניעה. לגמרי טרוסטורי. היה מגניב והשארתי לה לב על האבק של האוטו. אחר כך היא נתנה לי טרמפ בחזרה למרכזית כי מיהרתי לאוטובוס, אבל מכיוון שהוא התפספס ב5 דקות היה לי קצת זמן לשרוף. לא-ביג-דיל-משהו-כמו שעה. כל התחנה המזורגגת היתה סגורה בגלל 9 באב אז ישבתי בקומה 7 שהיא כמו רציף 9 ושלושה רבעים של הארי פוטר, מלאה בציפורים ואנשים מוזרים

ידיד שלי שהיה בקרבת מקום נחלץ לעזרתי ובא להעביר לי את הזמן. בפועל הוא היה בטלפון רוב המפגש וכשהוא כבר הואיל בטובו לנתק הוא פשוט ישב ובהה באיזה פרחה עם מכנסתחתונים בוכה לחברה שלה ש"קר לה". ההבדל היחיד בין מה שאני חשבתי למה שהוא חשב הוא שהוא נטול טאקט ואומר בדיוק מה שהוא חושב. אז הוא צעק לה תתלבשי. 

מעולם לא הייתי גאה יותר ונבוכה יותר בו זמנית בחיי.

קצת לפני 9 האוטובוס שלי הגיע, לא ששמתי לב. איזה בחור אמר לי "זה לא האוטובוס שלך?" וכמעט נישקתי אותו אבל לא עשיתי זאת כי אני לא מכירה אותו ואני ילדה טובה. עליתי לאוטובוס ובגלל שאני קצת מוזרה זה היה החלק האהוב עליי בכל הסיפור הזה. אוטובוס כמעט ריק, חשוך וקריר. נסיעה של שעתיים עם הראש על החלון. אני מתה על השקט הנפשי ועל השלווה שזה משרה עליי. דיברתי קצת בווטסאפ עם אנשים [היי טל, היי ג'ואי, אין לי כוח לשים אליכם לינק כי אתם בסוף הפוסט ואני עייפה, תתתמדדו] כשהנסיעה הזאת נגמרה הייתי צריכה לתפוס עוד אוטובוס [תגורו בחור אמא ואבא, למה לא] שפספסתי, אז ישבתי בתחנה ושמעתי לי לתומי שירים באוזניות, כשלפתע ריח מוכר [ומעיק] התגנב לאפי.

גראס.

הבחור שמאחוריי עישן גראס בסבבה שלו, כי ככה זה כשגרים במערב [הצפון טכנית] הפרוע, לאף אחד לא ממש מזיז. כמעט מתתי מהעשן עד שהאוטובוס האחרון בא לקחת אותי למעוז חפצי - המיטה. בסה"כ היה לי יום מגניב לגמרי, עצם העובדה שקמתי ושמתי חזיה זה צל"ש בפני עצמו שמגיע לי. ראיתי כל כך הרבה אנשים שזה היה המצב הכי סוציאלי שהייתי בו מאז כיתה ב' במסיבת סידור.

עכשיו אני אשאיר אתכם לקנא במחברת שלי ולצעוק פרוטקציה.

פפי ח. לון. סוציאלית ליום.