כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לא רציתי לעזוב. ידעתי שאני חייבת, שזה בכלל לא נתון לוויכוח, אבל בכל זאת לא רציתי. אי אפשר להיות הגיוניים בגיל שבע עשרה, זה בלתי אפשרי פיזית. "תראה", הצבעתי וחייכתי לעבר הכתף שלי. "נמשים. לא חושבת שהיו לי כאלה לפנייך". הוא שתק. דמיינתי שהוא אומר משהו נחמד אבל ידעתי שהוא שותק כי אין לו שום דבר נוסף להגיד וזה כבר היה הסוף של היום הזה, אז לא כעסתי. השמש כמעט שקעה וכל חיפה נצבעה בצבע כחלחל ועצוב, חייכתי חיוך חצי שבור חצי מרוצה. ככה מרגישים כשהלב מלא, מוצף, עולה על גדותיו וגולש החוצה. ככה נראית לבה של רגשות שהתפרצה לה החוצה והחריבה את כל מה שהיה בדרכה. הרוח הייתה נעימה, אפילו הקיץ נסוג מאיתנו. ישבנו על ספת עור ישנה ומתקלפת ושתקנו. שמעתי את הלב שלי הולם, את הדם זורם בעורקים בפרצים גדולים והולמים של רגש. העיניים הרעבות נאחזו בכל פיסת מידע, לאחר כך. שאוכל לשבת ולהיזכר מכל זווית אפשרית שהיו לי גם רגעים יפים. זאת אולי התכונה הכי בולטת אצל אנשים חולמניים. הם תמיד יגדילו כל רגע טוב בזכוכית מגדלת, והרגעים האלו יצילו אותם. כשהם ישקעו אל תהומות של עצב הם ימשכו אותם החוצה, יישרו את הקמטים על חולצתם וישלחו אותם להמשיך הלאה בחייהם. אז נאחזתי בזה כמה שרק אפשר. שתקתי וחייכתי וידעתי שאני מרגישה רטיבות של דמעות וכבר לא היה לי אכפת. כמה כבר אפשר לנסות להיות חינניים ושנונים וזורמים וקלילים, כשבראש נמצאת מחשבת הפרידה שמנסרת את השפיות. יכולתי לראות עיר שלמה מאיפה שהיינו, את כל הגגות שמסביב והחתולים והמזגנים וחוטי החשמל. אמרתי: "זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך, נכון?" והוא הנהן לאט. אחר כך הגיע החיבוק הארוך, המתמשך. פעמיים ניסיתי להרפות אבל הידיים ננעלו במין עצבות משונה. זה עולם של כמה מיליארדי אנשים ואני מאמינה שיש לא פחות צירופי מקרים שאנחנו זוכים להם, אבל ידעתי כשירדתי במדרגות של הבניין שגם אם אני אקנה כרטיס טיסה ואגיע עד לשם, זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותך. כמה פעמים זה כבר קורה בתקופת חיים, שיודעים בוודאות שזה הסוף?

הקטע משויך לנושא החם