כל מה שאת צריכה עכשיו זה

האישה החזיקה את היד שלה חזק מדי. מקנזי ניסתה להתנגד, אבל היא יכלה להרגיש את הציפורניים הצבועות מתחפרות עמוק יותר אל תוך הבשר ולאחר מספר נסיונות נחושים נכנעה בחוסר רצון וצעדה לצד האישה בכניעה. היא הסתכלה אל השמיים והצלה על עיניה ביד השניה. השמש היתה שונה כאן, פחות סלחנית. הילדה של האישה הלכה לפניהן מבלי שיתפסו את היד שלה, ומקנזי שהיתה כמעט משוכנעת שהן בנות אותו גיל הרגישה מושפלת. בלילה הקודם אמא שלה השאירה אותה בבית שלהן והלכה. הכל קרה נורא מהר. אמא שלה והאישה התחבקו בהתרגשות וכמה מילים בעברית שמקנזי לא הבינה את משמעותן נורו אל חלל החדר. אחר כך אמה נישקה אותה במצח ואמרה לה שהיא צריכה ללכת ושהן יתראו למחרת. היא ישנה על מזרון מתנפח לצד המיטה של הילדה. החדר שלה היה צבוע בצבע אפרסק מכוער ועל השטיח היו חלקים אקראיים של בובות ברבי. מקנזי ניסתה לדבר איתה מעט, אבל הילדה לא הבינה מילה באנגלית ומהר מאוד נרדמה. ההליכה המהירה והשמש הישראלית גרמו למקנזי להרגיש כמו נמלה מתחת לזכוכית מגדלת. הדבר היחיד שניחם אותה היה שתכף תראה את הוריה ותוכל לענות אותם על ההחלטה השרירותית להשאירה בבית של אנשים שהיא לא מכירה בכלל. אם לא היתה יודעת יותר טוב, היתה חושבת שמישהו אי שם מנסה ללמד אותה לקח כלשהו. היא בבירור לא היתה מרוצה מהמצב אליו נקלעה. התלונות שלה בנושא היו רבות ומגוונות, אך בראש ובראשונה ציינה לעצמה את נושא הבוטנים. בטיסה הנה לא חילקו בוטנים, ונדמה היה כי למרות שעברו כמעט שבועיים מאז שנחתו בארץ הקודש היא לא הצליחה לכבוש את כעסה בנושא. הבעת הפנים שלה היתה חמוצה מהשניה שהחופשה הזאת התחילה. בעוד כמה ימים היא תהיה בת שש, ואף אחד מהחברים שלה לא יהיה לצדה כדי לחגוג איתה. המחשבה על כך הכעיסה אותה אפילו יותר מכל האחרות לפתע, מכיוון שלאט לאט חילחלה לתוכה ההבנה שכמות המתנות שתקבל השנה תהיה נמוכה במיוחד.

מרחוק כבר היה אפשר לראות את הפארק. מקנזי ניצלה את חוסר תשומת הלב של האישה ומשכה את היד שלה בנסיון אחרון להמלט, לא היתה שום דרך החוצה, הבינה לפתע. היא תשתחרר כשהאישה תרצה לשחרר אותה. הן התקדמו בצעדים מהירים אל יריעת הדשא הירוקה, שם עקביה של האישה הפכו אותה מגבעול אלגנטי ומטופח למבוכה גמלונית. מקנזי היתה עלולה לצחוק במקרה של נפילה, אך לא שכחה לציין לעצמה שהיד שלה עדיין בשבי האוייב. לא היתה לה שום כוונה להתרסק כל כך קרוב אל היעד שלהן. "אדית!", קרא גבר מרחוק. אדית נופפה בידה ומקנזי הביטה שוב בציפורניה הארוכות והאדומות. מקנזי ראתה את הוריה יושבים על שמיכה פרחונית ומתפעלים מהתינוק החדש. היא עצמה לא הבינה על מה כל המהומה. הוא עדיין לא הלך ועדיין לא דיבר, ובאופן כללי היה הדבר הכי לא מעניין שהצליחה לחשוב עליו. כמעט כל האנשים הזרים שהיו אמורים להיות קרובי המשפחה שלה התקבצו סביבו. זה היה בלתי נסבל מבחינתה שכל תשומת הלב הלכה ליצור כל כך טיפש שאפילו לא יכול להעריך אותה. היא הסתכלה על המתקנים המתנפחים ועל האיש הקירח שעמד מול סיר מתכת ענקי וחילק תירס לקהל הקטן שהתקבץ סביבו. כשסיימה לבהות באחיה הגדול שקפץ על המתקן המתנפח שנראה כמו לוע של אריה חזרה תשומת לבה אל השמיכה הפרחונית ואל ההורים שלה. היא הלכה לעברם, נזהרת שלא לרוץ או להראות התלהבות עד לשניה שהרגליים שלה ידרכו שוב בשביל הגישה של הבית שלהם ['במדינת אריזונה הגדולה', כמו ששכן שלה פרנקלין כל הזמן אמר], זה היה הכרחי שהם יבינו שלא היה להם שום עסק לארוז ולבוא הנה. אמה שלחה את ידה הארוכה כדי לחבק אותה, אבל הפעם היא נהגה בזהירות משנה ולקחה צעד לאחור. איש לא יתפוס את ידה שוב בצורה הזאת, ציינה לעצמה בגאווה והסתכלה על הוריה במבט הכי כועס שהצליחה לגייס. "נהנית אצל דודה אדית?", שאלה. אביה ניסה להתעלם מהמבט המובהק ולהפיג את הדממה. "נהנית לשחק עם בת הדודה שלך?", עשה ניסיון משלו לדובב אותה. "לא", פסקה ולאחר מכן הסתובבה ורצה אל המתקנים המתנפחים. אחיה נראה כועס אפילו יותר ממנה. היא נשכבה על הבד המלאכותי ועצמה עיניים. בכל פעם שהוא קפץ ונחת הגוף הקטן שלה ריחף ונחת באלימות כלפי מטה מבלי שתצטרך להניף אצבע. לא, לא היה לה שום עסק להיות במקום הזה. היא לא אהבה את השמש האיומה וגם לא את דודה אדית. כשהבת שלה שאלה אם היא יודעת מילים בעברית, מקנזי ענתה "בננה" והפנתה לה את הגב. אי אפשר להגיד שהחופשה הזאת היתה סיפור הצלחה. היא לא קיבלה בוטנים, ובוודאי לא תקבל הרבה מתנות ליום ההולדת שלה, אבל כשאחיה קפץ קפיצה עקשנית במיוחד הגוף שלה כמעט קפא באוויר ומקנזי חייכה לרגע, כי הכל היה בסדר באותה שניה קצרה. ברקע שמעה את הצחוק המתגלגל של התינוק. "דאנקן?", שאלה את אחיה לפתע, "אתה חושב שיום אחד הוא הולך לקבל יותר מתנות ממני?"

נכתב [ברובו] באמצע הלילה, בבית החולים, בטלפון סלולרי.

[נחשו מי הרוויחה שעות שינה מוצדקות בהחלט]