אוקיי: אני כותבת פוסט מהאייפד ומשתמשת באייפון כמודם תוך כדי שאני בוהה בלפטופ שבו יש סדרות שהורדתי דרך המחשב הנייח. אני כל כך תפוח אדמה כרגע שאני די בטוחה שאפשר לחבר את כל המטענים שלהם אליי וזהו.
ביום שבת אמא שלי נפלה ושברה את האגן. לאחר כל דרמת הצעקות וה׳איך אנחנו מורידים אותה במדרגות המקוללות אל האמבולנס׳ הגענו לבית חולים לצילומים שאישרו את החשש. הניתוח נדחה ליום ראשון ואני ביליתי את הלילה בהתרוצצות ביו תחנת האחיות לבין אמא שלי לבין קרובי משפחה שהפציצו את הטלפון שלי בשאלות מפגרות ממש (״אבל למה היא נפלה?״, כדי להוסיף פלפל לחיים, דה). באותו לילה שבין שבת לראשון למדתי לקח חשוב לחיים. אין טעם לשלם הון תועפות על הקפאת ביציות, מיזוג האוויר המזורגג באורתופדיה עושה זאת חינם לגמרי. אחרי הניתוח אמא שלי היתה קצת מטושטשת, אבל ערה מספיק כדי להשביע אותי שלא אתן לאחי לרעוב. הרגשתי כאילו אנחנו במשחקי הרעב וכל גורלו תלוי בכך שאצליח לצוד סנאי. את הימים שלי מאז אני מבלה בבית בתור עקרת בית נואשת ואת הלילות מעבירה לצד מיטתה. לפני שתעופו על המסירות שלי כבת אוהבת אני מרגישה צורך לציין שאין הרבה אופציות. אנחנו אמנם 4 אחים אבל מתוכם אפשר לפסול את הזכרים עקב חוסר תועלת משווע, ואת אחותי שיש לה 3 שרצים קטנים ויפים שנמצאים בחופש הגדול. אחריות הטיפול אם כך, נפלה עליי ועל אבא. משמרת של 12 שעות כל אחד, ומדי פעם כמה ירידות אחד על השני בווטסאפ. זה נכון מה שאומרים, טרגדיות מקרבות בין אנשים, ואין דבר יותר טראגי ממה שאבא שלי אכל אתמול לארוחת ערב: במבה. עם אבטיח. אני אקליד זאת שוב- במבה. עם אבטיח. ביחד. (!!!! ). אחרי שסיימתי לצעוק עליו שהוא בן חמש ושאם הוא חוטף קלקול קיבה אני לא דופקת משמרות של יממה בבית החולים הוא הבטיח לא לחזור על האסון הקולינרי הזה שוב. ליתר ביטחון ויתרתי על כמה שעות שינה היום והכנתי לו פיצה ביתית, כי הוא לא אוכל פיצה קנויה. הנה לכם מסירות אמיתית!!
זה כנראה הכי הרבה זמן שביליתי לצד אמא שלי בשנים האחרונות, ואני בספק אם אפשר לקרוא לזה זמן איכות. כדי להסיח את דעתה היא ראתה האח הגדול וניסתה לגרום לי לשתף פעולה בשיחה על המתמודדים כל כמה דקות, תוך כדי התעלמות בוטה מהחוק היחיד שלי: -אם זה שודר בערוץ 2 או 10, אם יש בזה מנחה, ואם צריך לשלוח סמס כלשהו בגמר, לא לדבר איתי על זה-. הגב שלי פחות או יותר מרוסק מהכיסאות הארורים פה. הידיות שמיועדות להזזת המשענת נראות כמו צעצוע מין מטריד במיוחד ואין אפשרות ממשית לשינה. לפעמים המסדרון פה מרגיש כמו סרט אימה זול על זומבים. יש כיסאות גלגלים זנוחים בכל מיני זוויות ומדי פעם עוברת אחות עם יותר מדי איפור כדי לתת למישהו עוד קצת מורפיום. בשבת עד היום היינו בחדר משותף עם זוג ערבים וזוג רוסים. האחות היתה אתיופית ואמא שלי היתה הייצוג ההולם לעדות המזרח. לא היו אשכנזים אבל אני בטוחה שאם תסתפקו בי יהיה לכם מדגם אוכלוסין או קבוצת מיקוד או סתם התחלה של בדיחה ממש גרועה. היום בזמן שעמלתי על הבצק לפיצה אבא שלי הצליח להשיג חדר פרטי.. בשעתיים שלקח לי להתפיח, לאפות, לארוז ולייבא את הפיצה ההורים שלי הספיקו לעצב אותו עם ציורי אנגרי בירדס של אחד האחיינים ולמלא את הארונית הקטנה בבייגלה. השיפור ניכר, לא עוד לובה ופאטמה (וסליחה על התקף הגזענות אבל הן יצאו לי מכל חור בערך) שמסדקסות עם אנשים דמיוניים לאורך הלילה, לא עוד אנשים שהולכים לשירותים מבלי באמת ללכת לשירותים, וילון וחצי ממני. החדר הפרטי אחלה ואפילו יש בו חלונות שנפתחים, שזה שוק כי רוב הזמן חלונות בבניינים כאלה אטומים הרמטית. אין שום רשת או סורגים כי אני מניחה שהם די בטוחים בעצמם פה באורתופדיה. אף אחד כאן לא עומד אז אין להם מה למנוע מאנשים לקפוץ.. חבל שהם לא לקחו מבקרים בחשבון 
..
וזהו פחות או יותר.. אני עייפה וכואב לי הגב ויש עוד 3 שעות לתום המשמרת שלי פה בזומבילנד אז חשבתי ליידע אתכם קצת על המתרחש בחיי עד שאסע הביתה ואלך להפעיל מכונת כביסה ולשטוף כלים. תודו שהייתם מתים להיות אני כרגע 
בברכת הלוואי ותספרו לי משהו, פפי ״הגיבנת״ לון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: