קצת אחרי יום ההולדת השמונה עשרה שלי עזבתי. לקחתי את גבריאל וכמה בגדים בשקית של זבל שחורה ועברתי לגור אצל סבתא שלי. אמא שלי בדיוק סילקה אותי מהבית באיזה ריב מטופש שאת התוכן שלו אני לעולם לא אצליח לזכור כראוי, והחדר שלי נראה כמו זירת קרב עקובה מדם. את מעט הדיסקים שהיו לי היא שברה בהתקף של זעם יחד עם בקבוקים קטנים של בשמים ומשחות וזכרונות, היחיד שנשאר היה גבריאל. הוא ישב בתוך הכונן כמו ניצול לשואה עצובה במיוחד שהתרשה מולי וכשהכנסתי אותו בין עמודים של ספר ויצאתי מהבית רעדו לי הרגליים ושמחתי שמשהו בכל זאת שרד, שגבריאל שרד. סבתא העניקה לי חדר גדול ושני מדפים ודודה שלי קנתה לי מן בקבוק שמוציא ריח של מסטיק. החדר הזה היה העצוב מכולם והשמח מכולם, וכל מי שעבר לידו יכל להריח מסטיקים ורודים ענקיים ולשמוע מוזיקה עצובה של אנשים עצובים שנמהלת ברעש של הכדור הקטן שהייתי זורקת אל הקיר שמולי. זורקת ותופסת. לטוב ולרע הייתי בעולם אחר ורק למישהו אחד היתה גישה אליו מלבדי.
והיינו רק אני וגבריאל, בימים ההם. הדיכאון היה איום ונורא והוא רק החמיר אותו עם כל המילים המכאיבות שיצאו ממנו, אבל בכל זאת נאחזתי בקול המרגיע ועצמתי עיניים ואף פעם לא הייתי לבד כשהייתי שוקעת במחשבות האלה שלי. הייתי עורמת את הספרים החדשים מעל המיטה ומדליקה את המנורה הקטנה ומסתכלת על הקיר המתקלף. בכל לילה הייתי מכניסה את הדיסק הזה למערכת האדומה והשבורה של סבתא שלי והייתי מנסה להבדיל בין הימים. הכל נראה לי זהה והכדור פגע בתקרה ונחת ואני פגעתי בעצמי ונחתתי גם כן. זאת היתה השנה שקראתי בה מאה ספרים, השנה שחשבתי שבסופה אני אמות, השנה בה החבר הכי הטוב שלי הקדים אותי במירוץ ותלה את עצמו. זאת השנה הכי עצובה מכולם והשמחה מכולם כי כשהיא נגמרה לא היה לי שום ספק שממנה אני יכולה רק להתקדם. זאת היתה השנה שביליתי עם גבריאל. רק אני והוא, בימים ההם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
