כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לא ראיתי או דיברתי עם אמא שלי מיום שישי. רוב הזמן הבית ריק והקולות היחידים בוקעים מהטלויזיה או מהתוכי. שקט פה. אני מתהלכת בחולצה רפויה וענקית בין החדרים ואני סופחת לתוכי את השקט הזה בקנאות, בידיעה שהיא חוזרת בעוד שבוע ובקרוב מאוד כל הרוגע הזה ירגיש כמו זיכרון רחוק ובלוי. אני עושה תוכניות בינתיים. קובעת פגישות ייעוץ ופגישות עם ידידים, מחליטה החלטות לשנה החדשה שאין בכוונתי לקיים. אני משתדלת להתנהל במידה מסויימת של נורמליות, אני מרגישה שזה חשוב. אני חושבת על גברים ואיך היה קל יותר אם הייתי מסוגלת לחשוב על גברים בצורה קצת יותר מסורתית, וכשאני מתעייפת מהמחשבות האלה על אותם גברים אני עושה כמיטב יכולתי להתנער מהן עד שהן מדביקות את הפער. הן תמיד מדביקות את הפער.

אני מכבסת ותולה את הבגדים הכבדים ומכניסה ומוציאה כלים מהמדיח. אני מעבירה סמרטוט על השיש ומסלקת את הפירורים הקטנים ואת השומשום מכל הלחם אל פח הזבל האדום. אני עוברת בחדר של ההורים ומכבה את הטלויזיה הדלוקה וגם את המאוורר בסלון שהרעש שלו לא נותן לי לישון לפעמים. אני לא יודעת אם הבית הוא בית רפאים פתאום או שזאת אני שדהויה. אני כותבת בטוש מחיק תזכורות על המראה. תאריכי חיסון לאחיין הצעיר שלי, מועדי שידור של תוכניות שאני רוצה לראות, כתובות שאני צריכה לפקוד. אני אוהבת להסתכל על המילים המבולגנות האלו ולמצוא בהן איזה תקווה. אני לא חושבת שאני בן אדם פסימי. אני חושבת שאני בן אדם אופטימי שמבועת מהמחשבה שהכל הולך לקרוס לו מול הפרצוף, אז אני מתכוננת לאכזבה.

ובינתיים אני יושבת על הקצה של החלון ומסתכלת למטה וקצת נבהלת מהמחשבה שאני עלולה ליפול ולשבור את האגן. להתאשפז מיטה ליד אמא ולחשוב על גברים ותאריכים והחלטות ריקות מתוכן. אני נוכחת לגלות שפחד הוא הדבר היחיד שתמיד מצליח להחזיק אותי יציבה.