כל מה שאת צריכה עכשיו זה

"אול, אול", הוא חוזר. "מייבי יו אר אה בלאק אול אוף לאב בייבי, אה בלאק בלאק אול". הול, אני מתקנת בפני עצמי. חור שחור של אהבה. זאת היתה יכולה להיות אחלה כותרת לסרט פורנו, ובאמת באותו רגע הצרפתי הקטן שואל אם מותר לו להוציא את הזין עכשיו. אני סוגרת את החלון. אף פעם אל תנסו לנהל שיחה רצינית באינטרנט עם זרים גמורים. הטלוויזיה רק מכרה לכם שקרים בנוגע לזרים, ואפילו לא מוצלחים. אם פורסט גאמפ היה יושב על הספסל שישבתם עליו ומספר לכם שהחיים הם כמו קופסאת שוקולדים הייתם תוקעים בו מן מבט מתנשא או קמים והולכים משם באי נעימות. כמה שעות אחר כך בטח גם הייתם קוראים סטטוס נזעם על כך באיזה קבוצה המונית בפייסבוק, איך אנשים לא רואים אף אחד מרוב שהם תקועים לעצמם כל כך עמוק בתוך התחת ולא הייתם זוכרים בכלל את אחר הצהריים שלכם. עושים לייק ומרגישים ששיניתם את העולם מבלי לזוז מהמסך.

הבחור הגרמני שורד אולי דקה לפני שהוא משתעמם. "תורידי את החולצה", הוא מבקש. אני שואלת בשביל מה. יש לו חיוך לבן מדי, ובחדר שלו אין כמעט תאורה מלבד אור כחלחל שבוקע ממסך המחשב. אני מסתכלת מסביב, מיטת יחיד עם מצעים מבולגנים וכרזה של שחקנית שאני לא מזהה. כשאני מסרבת הוא מושך בכתפיים שלו כאילו אומר "אין ברירה, חייב להמשיך במסע", הוא רושם שיהיו לי חיים טובים ומתנתק. זה טוב לדעת שהוא שומר על נימוס מסוים. וככה זה ממשיך, 2 נערות מצחקקות מסינסנטי או מקום רדום אחר בארצות הברית ששואלות אם אני בצבא, כמה איברי מין ברזולוציה נמוכה, אישה כבת חמישים שמנופפת לי בהתרגשות כאילו הייתי הנכדה שלה,. אנשים במסיכות של סוס, של ונדטה, של תינוק, של הצעקה, אנשים במסיכות. חורים שחורים בעצמם שרק מחכים שאיזה צרפתי זחוח יפוצץ להם את הבועה במבטא שובר שיניים.