כשהיד שלך נשלחה בתנועה אוטומטית אל הכתפייה של החזיה שלי כבר הבנתי שאני עושה טעות איומה. האלכוהול עזר, כמו משקיף מהצד שמעודד אותי לעשות את הקפיצה וקורא לי להתבגר ולהתגבר אחת ולתמיד. הגוף שלי התכווץ וקפא במקום. אחר כך איבדתי כמה דקות בחושך שחור ששטף את החדר. ניסיתי למקד את המבט שלי אל פס האור הדק והבוהק שהבליח מהחלון המרוחק. מבחוץ שמעתי ילדים צועקים ודמיינתי את האימהות העייפות שמשתרכות אחריהם עם עגלות מלוכלכות מביסקוויטים של פתי בר ופירורי תפוצ'יפס. הייתי זרה לשקעים שבמיטה והייתי זרה לסיטואציה. חשבתי על יום ההולדת שלי שמתקרב בצעדי ענק ומכניס אותי כמו בכל שנה למערבולת כואבת של תהיות והרגשתי את המשקל שלך כנגדי ואיך שאתה קשה ונוכח ולא הצלחתי לנשום. אני לא יודעת כמה זמן לקח לי להוציא את המילה הפשוטה הזאת מהפה, אבל כשה'לא' משתחרר אל חלל החדר אתה מתרחק בהבנה ואומר "בואי נלך אל הסלון". ברחתי משם אל השמש הלא סלחנית של ספטמבר ובתחנת אוטובוס מלוכלכת ישבתי כמעט עשרים דקות בניסיון לברוח מהחרטה אבל שום דבר לא קרה כשהאוטובוס הגיע. ידעתי שהיא מקפלת את עצמה יפה ונכנסת אל התיק שלי כי החשבון עוד לא סגור והוא בקושי רק נפתח.
את ערב ראש השנה ביליתי בלהחזיק ולסובב חזק את אחיינים שלי. "אל תעזבי", אחד מהם פוקד עליי ואני מחייכת ומחזיקה חזק בידיים הקטנות שלו ומסתובבת עד שאנחנו נופלים מחובקים על הרצפה. אף אחד לא שואל אותי על מה אני חושבת בזמן שאני שוטפת את ערימת הכלים שהצטברה ואחרי שכולם בורחים אל הטלויזיה אני מרימה את המפתחות של הרכב ונוסעת הביתה. ברחוב אנשים לובשים את הבגדים הטובים שלהם וצועדים על הכביש כאילו כיפור כבר כאן. עוד מעט הם יעשו תשליך וישחטו תרנגול ואלוהים יחנון את רובם לעוד שנה של חטאים, ואני אחשוב על האלוהים שלי ועל איך ששום מנחה לא מתאימה מלבדי. ככה דיכאון עובד, ועד שלא מאבדים איזה חלק משמעותי וחשוב הוא לא מרפה אפילו לרגע אחד. אולי נרדמתי בשמירה ועכשיו קצת קשה לי לסבול את ההודעות המהבהבות ואת האנשים הדואגים, את המילים המקובצות והרפטטיביות שקוראות לי לבוא אל הידיים המושטות. אם הייתי יכולה לזוז מהמקום שום דבר מזה לא היה נכתב אף פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: