כל מה שאת צריכה עכשיו זה

"74 ספרים ו75 סימניות", עוזי אומר לפתע. אני פוקחת את העיניים בבת אחת ומסתכלת עליו בהפתעה. "74 ספרים ו75 סימניות?", אני שואלת בקול צרוד. "74 ספרים ו75 סימניות", הוא עונה ומשלב את הידיים שלו בהפגננתיות. "עוזי", אני מסתכלת על השעון הכחול שהוא קנה לי ליום הנישואים החמישי שלנו ונבהלת לרגע מהשעה, "עוזי זה שלוש וחצי בלילה, לך לישון". אני מושכת את השמיכה מעל הכתפיים ועוצמת את העיניים. "נו לך לישון", אני מצווה בעיניים עצומות. אני יכולה להרגיש אותו מהדק את ידיו השלובות ומתפקע בכעס שקט. בשלוש ארבעים ושתיים דקות בדיוק אני נכנעת ונוגעת בעוזי עם המרפק. "משוגע אחד", אני מסננת מפי בעייפות. עוזי נועץ בי מבט רציני ופותח את פיו כאילו כדי להגיד דבר מה אבל מיד מתחרט. אני מרימה קצת את השמיכה ונצמדת אליו. "מה קרה", אני שואלת ומנסה להפריד בין ידיו ולכרוך אחת מהן סביבי. עוזי מתעקש לשמור על מבט נוקב וידיים המשולבות. "יש לך 74 ספרים ו75 סימניות", הוא אומר ומביט בי בציפייה שאגיד משהו להגנתי. "אני לא מבינה", אני מתיישבת על המיטה ומביטה בו. "את מזדיינת עם מישהו אחר?", הוא שואל לפתע. "עוזי", אני צועקת פתאום בכעס, "אתה מעיר אותי באמצע הלילה ומדבר על ספרים וסימניות ופתאום מאשים אותי שאני מזדיינת?", אני קמה מהמיטה ומדליקה את האור. "זה לא נראה לך קצת מוזר טלי? 74 ספרים ו75 סימניות, אני נראה לך מפגר? עיוור?" הוא צועק בחזרה. "עוזי אתה תעיר את הילדים", אני סוגרת עלינו את הדלת ומביטה בו בפחד. "כשיהלי נולד היו לך 64 ספרים, את זוכרת?" הוא שואל בשקט. "לא", אני עונה. "מאיפה אני יודעת כמה ספרים יש לי, עוזי מה קורה איתך?", אני מתיישבת לצידו ומלטפת לו את העורף. "אז היו לך 64", הוא אומר ומתנער מהיד שלי. "אני זוכר כי אני קניתי לך אז לבית חולים את הספר המסריח ההוא של הרלן קובן". "אני בכלל לא אוהבת הרלן קובן", אני מתגוננת. "את גם לא אוהבת חמוצים אבל כל ההיריון תקעת את כל השימורים שהיו במזווה. היו לך 64 ספרים כשיהלי נולד, ו73 ספרים כשרותם נולדה. את הספר ה74 קיבלת מאחיך בפסח, זה היה הספר הלא מעניין הזה על ההיסטוריה של תל אביב. היום בבוקר היו 74 ספרים בארון ו75 סימניות", הוא נשם בכבדות אחרי שסיים את ההסבר שלו והביט בי פעם נוספת כאילו ציפה שאתוודה. "עוזי, אני חושבת שאתה צריך לישון על הספה הלילה, תתאפס על עצמך קצת", אני אומרת בקול פגוע. תשע שנים שאנחנו נשואים ומעולם לא שלפתי את הקלף הזה של לישון על הספה. תמיד חשבתי שזה משפט כזה של נשים מרירות, כאילו לסלק גבר מהמיטה נותן להן איזה כוח עליו. עוזי קם ומחזיק את הכרית שלו ביד אחת. הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת בשקט, אבל יהלי בכל זאת מתעורר וקורא בשם שלי. אני מרימה אותו מהמיטה שלו ומשכיבה אותו בצד של עוזי. אחר כך אני מוציאה מהמגירה את הסלולרי שלי ומחייגת בחיוג המקוצר את הספרה חמש. "חיים?", אני לוחשת אל תוך הפומית. "חיים, אני חושבת ששכחתי אצלך ספר בדירה". חיים משתעל לתוך הטלפון בעייפות ועונה "אני יודע, גם חיפשתי בכל מקום את הסימניה שלו. לא מצאתי."