כל מה שאת צריכה עכשיו זה

במעבר השלישי אני פתאום רואה את המנהלת של התיכון הדתי אליו הלכתי והיא בוחנת אותי ואת החולצה הצמודה שבחיים לא היו מאשרים לי במסדרונות ההם. היא מחייכת חיוך רחב ואומרת שהאמהות יפה לי מאוד ושאני נראית זורחת אבל אני לא מספיקה לתקן אותה כי אחיין שלי מושך לי בשיער ומחבק אותי חזק והלב שלי מתכווץ לגודל של טמפון מלא בדם שדוחק בי להיפטר ממנו אחת ולתמיד. 

בתור בבנק הסתכלתי על תעודת הזהות שלי ולא זיהיתי בה את הילדה שריסנה את השיער שלה בצורה כל כך אובססיבית. חברות שלי היו צוחקות על המהירות בה הוא היה מתנפח לרעמה מתולתלת עם חיים משל עצמה. היום אני מחפשת בעצמי חיים איפה שרק אפשר. 

יש לי את השריון הכי חזק והכי יקר שאפשר להעלות על הדעת אבל החצים שאנשים יורים בתום לב תמיד תופסים אותי בין החיבורים הרופפים ומפלחים אותי בקלות מפחידה. לא כואב לא כואב לא כואב. אחר כך הממזר נשך לי את היד.

כואב.