כל מה שאת צריכה עכשיו זה

תמיד כשהרבה דברים מצטברים לי לתוך פוסט אחד הציפייה שלי היא פיצוץ של חוויות ורעיונות אבל בפועל אני יושבת מול המחשב כבטטה חיננית ומסננת לפחות חצי ממה שתכננתי. אז זה בדיוק מה שקורה עכשיו :( 

היום אבא שלי החליט שנצא לטייל כמשפחה בצפון ואמא שלי גייסה את כל הכוחות הנפשיים שלה כדי לא לחרב לנו את הטיול הזה. זה עבד לה 40% מהזמן בערך, שזה יפה בהחלט למי שיצא לו להכיר את אמא-לון ולשמוע את מעלליה.

הנה מלא תמונות של מקומות יפים. קחו בחשבון שאני לא יודעת לצלם, יש לי אייפון גוסס, ובשום שלב של היום הזה השמש לא אפשרה לי לראות מה בדיוק נלכד בפריים.

מפל עיט

שמשיה אומנותית/פסל/צלחת מעופפת שעברה הסבה

אמא שלי. רחוקה, אבל אף פעם לא מספיק.

מפל עיט, הוא לא מפל כזה פוטוגני אבל יהיו אחרים שכן

טבע מרשים

גבעה שמלאה בחצבים 

דברים שראינו בדרכים:

שלג. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שאשכרה נגעתי בשלג אז תנו לי להיות ילדה מתלהבת אפילו שכולכם כבר מיציתם אותו לפני שבוע וחצי

עוד שלג. שניה אחרי שהתמונה הזאת צולמה אח שלי יזם מלחמה עקובת דם וקרח

מגדל מגניב שצילמתי תוך כדי נסיעה

כאלה. שכחתי מה השם שלהם. אל תשפטו.

מפל סער:

שהוא אחד המפלים הכי פוטוגניים אי פעם

ויש לו בריכות מעוצבות להפליא

ומים בצבע מגניב

ועוד בריכות קטנות 

ומדרגות שמובילות לשום מקום, אבל לפחות שרפנו קצת קלוריות

תל דן:

התמרור הכי מגניב שיצא לי לראות אי פעם. גרמתי לאבא שלי לעשות רוורס כדי לצלם את זה. ידיד שלי [היי יובל!!!!!] גר בקרבת מקום אבל מבירור קצר לא לו לא לי יצא לראות סלמנדרה חוצה. אני מרגישה מרומה.

בתל דן יש בריכות דגים שהלכנו לראות כי אבא שלי ואחי פנאטים של דיג. מסתבר שיש להם הומור שחור במיוחד כי הם מתייחסים לדגים שם כפעוטות ומתעלמים לגמרי מהעובדה שהם אוגרים אותם בבריכות כדי לבתר, לפלט ולהקפיא אחר כך. הו וול, העיקר שכיף להיות פורל

דגים שנראים כמו קורוזיה

כינרת:

אחי הקטן [אך גדול] ואבא שלי. אהבתי איך שאחי יצא פה גוליבר לגמרי.

כינרת

גם כינרת

עץ פסיכודלי

ספינה רעועה. התמונה הזאת מזכירה לי את הסוף של המופע של טרומן.

ניסיתי לצלם גם את עצמי [לא לבלוג, סתם מספרת לכם וכאלה] אבל היקום החליט שבפעם היחידה שאני אשכרה יוצאת מהבית הוא יפנק אותי בעקיצה על הלחי בגודל דרום דקוטה.

לאחרונה אני ממש מתחברת לצד הנשי שלי. אחרי שקניתי כל מיני תכשיטים זולים והכנתי מתלה על הקיר לכל השרשראות והטבעות החדשות שלי הלכתי וקניתי נעליים. לרוב זה מאורע לא מרגש בעליל אבל אז מצאתי את אלה:

והלב שלי פרפר לכמה רגעים כי הן עלו רק 80 שקל. כמו כל נקבה שמאוהבת בנעליים שלה הסתובבתי איתן במשך ימים שלמים בבית מבלי שיהיה לי לאן לנעול אותן ומדדתי כל שמלה אפשרית שלי כדי לראות למה הן מתאימות. 

דוגמא אחת מתוך 33634 פריטי לבוש שניסיתי איתן

יצא לי לכתוב בפוסט הקודם על הפרעות אכילה ועל הירידה שלי אבל אני מרגישה שזה רק קצה הקרחון כי יש לי כל כך הרבה מחשבות בנושא ואני פשוט מתקשה לאגד אותן. בכל פעם שאני מנסה לכתוב אותן לפוסט אני נחסמת בערימות של בושה.

- אני עדיין לובשת את הג'ינס שלבשתי במהלך החצי שנה האחרונה. אפילו שהוא כבר גדול ונופל גם כשאני מכנסה לתוכו חולצה הוא עדיין איזור הנוחות שלי ואליו היד נשלחת אוטומטית כשאני פותחת את הארון

- פתאום יש לי אופציות, אני לא רגילה. חלק מה'חוויה' של להיות מאוד שמנה זה לעמוד באובססיביות מעל סל הכביסה, להכניס מכונה חצי ריקה או למלא אותה בדברים שלא באמת צריך רק כדי שמעט הבגדים שעדיין עולים יהיו נקיים וזמינים. פתאום הסל עולה על גדותיו ואני יכולה להרשות לעצמי 'להתפנק' ולדחות ביום יומיים את נושא הכביסה כי אני לא מגיעה כבר למצב שאין לי מה ללבוש.

- קשה לי עם תשומת הלב החיובית-שלילית, במיוחד עם עקיצות קטנות כמו "ירדת יפה, אבל תשמרי".  האמת היא שאני אוכלת שניצל ופסטה ושוקולד אם מתחשק לי ואני לא מתכוונת לחיות על סלט ואני לא רוצה להיות הסוהרת של עצמי בקטע הזה יותר. משפטים כאלה הם הטריגר הכי גדול לבולמוסים שאני מכירה.

- אני מרגישה שאני בדרך הנכונה להחלמה [חלקית, כי אין החלמה מלאה] מהפרעות אכילה כשעיקר החרדות שלי הן לא "מה אם אעלה הכל בחזרה" אלא "מה אם אני לא אסתפק במשקל התקין וארצה לרדת עוד". המוח שלי סוף סוף מתיישר ולומד לא לראות את העיוות של המחלה בכל פעם שאני עומדת מול מראה. אני נראית בסדר, הידד.

תגידו, כמה מוזר זה בסולם של אחד עד ריאלטי יפני אם הצלצול של החבר הכי טוב של אחי כשהוא מתקשר זה I JUST HAD SEX?

פפילון כ: