כל מה שאת צריכה עכשיו זה

זה עידן מוזר לחיות בו מבחינה חברתית. פעם כדי להכיר אנשים היית צריך לשאול, היום כולם מספרים מעצמם. האינטרנט נתן לנו נגישות והאינטרנט לקח מאיתנו נגישות. אנחנו יכולים לקרוא מחשבות של בן אדם, לראות תמונות שלו, לעקוב אחרי החיים שלו בזכוכית מגדלת. אנחנו יכולים לגלות את הכישרון שאולי יש לו בניגון או שירה או ציור או כתיבה, להרגיש הזדהות ואמפתיה וחיבה, ועדיין להיות זרים.

ולפעמים אני משוטטת בתוך המאגר האינסופי הזה של בני אדם, ולפעמים הם חלאות ולפעמים הם סתם אנשים רגילים ולפעמים הם משהו יוצא דופן, אבל הם תמיד בבסיס שלהם, כולם, זרים. אני לא מרגישה שזה מקובל במיוחד לקרוא מחשבות והגיגים של בן אדם ולחשוב "אני רוצה אותך בחיים שלי" ולפעול לפי זה. אם זה היה, הייתי פחות בודדה, אתם הייתם פחות בודדים, דברים היו הופכים קלים במיוחד. אבל בכל זאת, זה מה שקורה. אני יכולה לקרוא פיסת טקסט ולחשוב שיש בה את כל היופי שבעולם ולהרגיש שאני מחמיצה את האדם הזה כי אני מתביישת, כי אני לא יודעת מאיפה מתחילים, כי זרים ב99% מהמקרים ממשיכים להיות זרים.

לפעמים אני קוראת אנשים. פה, בפייסבוק, בבמה חדשה, באלכסון, בתגובות של עין הדג. אני קוראת אנשים ואני מרגישה את אותה תחושת החמצה מטופשת ואני רוצה לשלוח להם הודעה שאומרת "שלום. הייתי רוצה מישהו כמוך בחיים שלי. בוא לא נהיה זרים יותר". אני לא עושה את זה. יש לי כל מיני סיבות ואני חושבת שרובכם יכולים לחשוב לפחות על אחת או שתיים משלכם , זה מפחיד וזה משונה וזה רחוק מלהיות הנורמה. 

אבל פעם אחת איזה זר אחד כתב אצלו בבלוג שהוא צריך הסחת דעת, ואני ראיתי חלון פתוח. חלון, אפילו לא דלת, אבל נכנסתי פנימה בכל זאת, אלוהים יודע מאיפה אזרתי את האומץ. והזר הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. 

אז הפוסט הזה הוא אבן קטנה שאני זורקת אל המים בתקווה שיווצרו כמה עיגולים קטנים לפני שהיא תשקע לחלוטין ותקבר בארכיונים הנטושים של האתר הזה. הלוואי ויותר אנשים היו משאירים את החלון פתוח, והלוואי ואני הייתי נכנסת פנימה לעיתים תכופות יותר. זה הכל. לילה טוב.